·:[ קטעים מוערים מיומנו של עכברוש מסומם ]:·
• • • • •

לפי דיווחים, הצבא עורך פרעות בבית ליקיא, בג’יוס, בנעלין, במעסרה, ובבלעין. החיילים באים 3-4 פעמים בשבוע, יורים כדורים (חיים וגומי), רימוני הלם וגז מדמיע, ברחובות ולתוך בתים. הם פושטים על בתיהם של מארגני ההפגנות נגד גדר ההפרדה (הפגנות שקטות), משפילים אותם וגורמים נזק לרכוש. הדברים לא מפתיעים במיוחד את מי שמכיר את המצב בבלעין, אבל ראויים לדיווח בכל זאת, בין השאר כדי שנדע מה נעשה בשמנו.

הנה תמצית מתוך הודעה של “קואליצית הנשים לשלום“, שהתפרסמה בבלוג של עופר בדהמרקר: (יש גם גירסה באנגלית בהודעה המקורית).

קואליצית הנשים לשלום

פלישות ליליות של הצבא לכפרים פלסטיניים – אנא הפיצו

דמיינו לעצמכם שאתם ישנים בלילה במיטה כשלפתע רימון הלם מעיר אתכם מהשינה. דמיינו לעצמכם שזה קורה לא פעם אחת, אלא כמעט מדי לילה.

זאת המציאות בה חיים תושבי הכפרים הפלסטיניים הנאבקים נגד גדר ההפרדה, מאז ההתקפה על עזה.

תופעת הפלישות הליליות, שהצבא נוקט בה, כדי להטיל טרור על תושבי הכפרים, הולכת ומתגברת. הפלישות מתרחשות בין שלוש לארבע פעמים בשבוע, בכפרים בית ליקיא, ג’יוס, ניעלין ובלעין. לאחרונה החל הצבא להטריד גם את מארגני המחאה בכפר מעסרה, באזור בית לחם.

במהלך הפלישות, יורים החיילים רימוני הלם וגז מדמיע לתוך בתי מגורים. הם גם משתמשים בירי של כדורי מתכת מצופי גומי ואש חיה. בפלישה שהייתה בליל שישי 13.2.09 בבית ליקיא, נפצעו שני ילדים מירי של גז בביתם ואישה בת 60 נפגעה בבטנה.

בהמשך (אחרי הקריאה באנגלית) מצורף טקסט של מחמוד זוואחרה, ממובילי המאבק במעסרה. במהלך השנתיים האחרונות מקיימים אנשי הכפר הפגנות שקטות במיוחד נגד הגדר וההתנחלויות הגוזלות את אדמותיהם. בליל שישי 13.2.09 הגיעו חיילי הצבא לביתו של מחמוד ולביתו של שותפו למאבק מחמד ברג’ייה. הם העמידו אותם בחוץ, בקור, בבגדים קלים וגרמו נזקים בביתם, תוך שהם מאיימים עליהם לבל ימשיכו במאבקם.

כלי התקשורת אינם מדווחים על מעשים אלה של הצבא, שכבר הפכו מבחינתם לשגרה נסבלת של הכיבוש.

נדמה שבחסות השקט התקשורתי, מרגישים מפקדי הצבא שיש להם חופש לבצע את אותם פשעים.

הרימו את קולכם כדי לעצור אותם!

כיתבו והתקשרו והביאו את מחאתכם על הפלישות הלילות לכפרים בית ליקיא, ג’יוס, נעלין, מעסרה ובלעין.

לינק לסרט שמתעד מחסום שהוצב בתוך בלעין, ופלישה לילית לדוגמא: http://www.youtube.com/watch?v=-rGnjNM25Y4

היחידה לפניות ותלונות הציבור במשרד הביטחון:

רחוב קפלן 37 תל-אביב 61909

pniot@mod.gov.il

טלפון:03-6975540, 03-6975423, 03-6975349

פקס: 03-6976711

מכתב לדוגמא:

לכבוד משרד הבטחון,

אני פונה אליך כדי להביע את מחאתי על הפלישות הלילות לכפרים בית ליקיא ובלעין, שחיילי הצבא הישראלי מבצעים כמעט מדי ערב, בחודשים האחרונים. פעולות אלה מהוות הפרה של דיני הכיבוש, המטילים על הצבא הכובש אחריות לרווחתם ושלומם של האזרחים החיים תחת כיבוש. עליכם להפסיק לאלתר את הפלישות הליליות, וכן לחקור מי אחראי לתופעה ולהעמידו לדין.

בברכה

רקע על הכפרים:

הכפר בלעין התפרסם במאבקו הנמשך נגד גדר ההפרדה וגם הכפר בית ליקיא לקח חלק במאבק. 3 ילדים מהכפר בית ליקיא נהרגו על ידי חיילים ומאבטחים של הגדר. הכפר מעסרה מוביל את המאבק של הכפרים באזור דרום בית לחם מזה שנתיים. הכפר ג’יוס היה הראשון שיצא למחאה נגד הגדר, כבר בשנת 2002 והכפר ניעלין מנהל מאבק עיקש מזה שנה, שבמהלכו הרג הצבא ארבעה צעירים, שניים מהם ילדים.

[השמטתי את ההודעה באנגלית, לא צירפתי. נמצאת בבלוג של עופר. והנה עדות של אחד ממארגני ההפגנות נגד הגדר, שחיילים פשטו על ביתו:]

The night after the demo in AL-Ma’sara village

At the mid of the night 7 Israeli army cars entered the village, they have two target places to attack on is the house of Mohammed BRYJYA The spoken man of the popular community against the wall in the village and the second is the house of Mahmoud Zwahre the coordinator of the popular community against the wall.

Around 12:30 at night the solders nock the door of my house asking me to open the door in a non pilot way then I opened the door more than 10 solders entered my house without my permission, then they asked for my ID and my wife also, and then the check the house putting everything on the other destroying the furniture of the house , at that time they push me out side in the cold weather wit very light clothes, asking the same questions for the demonstration many questions, they told me that they are going to arrest me and they blind me and they  tied then they remove the things on my eyes and they start taking pictures for my, while im on the ground on my knees  at that time I thought that im in Gwantanamo , then they tied off me and then he told me this week we came and we will not arrest you, the massage this week take care we are going to arrest you next week we are going to come in more difficult way

So don’t come to demonstrate, don’t organize demos

At that time I preferred to be quite no answers and I refuse to talk to them because I know the mode that they are in at that time

While they was checking in my house they found emails for many friends from solidarity associations from Europe I dint know if they are going to use them or not ?

After three hours they left me then I phone Mohammed and I found that they did the same to him

All of what they are doing we expect it since long time

All of that is a sign of victory

Today or tomorrow we are going to win because we have the faith

Mahmoud

(הגעתי דרך הבלוג משרתם של בעלי ההון).

אני מקווה שההתנהלות הזאת תיפסק בקרוב. אני אומר “מקווה”, כי אין לי כמעט ספק שזה לא ייפסק. למה לצה”ל להפסיק עם הפעילות הזאת, שמפחידה את המפגינים? מי יעצור אותו? מה, ח”כ ברכה יגיש שאילתה? הרי הוא אנטי-ציוני ממילא, ונחקר על אלימות. אני אומר “מקווה” באותה צורה שאני מקווה ששופטים יפסיקו להכניס אנשים לכלא בארה”ב על כל שטות, או שסין תפסיק ליישב את טיבט, או שהטבח בדארפור יגמר. אני אומר “מקווה” לנוכח מערכת שברור שאין לה שום מוטיבציה להפסיק עם מעשי העוולה, והיא רואה מעשים אלה כמימוש של שליחות לאומית.

למעשה, בזמן האחרון (במיוחד לאחר הבחירות, אבל גם לפניהן) התחלתי להבין שיתכן שהדרך היחידה להפסיק את הטרור הישראלי הוא אמברגו על ישראל. כואב לי לומר זאת, אבל אם המצב ילך ויחמיר, אני בהחלט אתמוך באמברגו על ישראל, כזה שמטרתו להבהיר לדעת הקהל הישראלית שמעשי ישראל נגד עם כבוש אינם מקובלים. במיוחד אני מקווה שתוצאה של אמברגו כזה הוא שהתקשורת תתעורר ותתחיל לדווח דברי אמת על מה שקורה בשטחים. אזרחי ישראל מקבלים היום מידע שגוי, ולא פלא שהם לא מבינים למה כל הערבים האלה רוצים להרוג אותם, היהודים החפים מפשע, שרק רצו לחיות בשלווה. התקשורת חייבת להתחיל לדווח לציבור את האמת, ולהפסיק לתת תמונה חד-צדדית.

(ומעניין גם לקרוא את המכתב של ז’אן מואיז ברייטברג, שמבקש ששמו של סבו יוסר מהאנדרטה ב”יד ושם”. ואת הדיווח של יוסף אלגזי על רצח החיות בגן החיות בעזה, במלחמה עזה. ואת הדו”ח של ארגון “יש דין” שחוקר כמה חיילים נשפטים על פשעים נגד האוכלוסיה המקומית. רמז: לא הרבה. ולראות את הכתבה של “60 דקות” על הצורה שבה המתנחלים מסנדלים את תהליך השלום).

דיסקליימר: לא חקרתי את הנושא לעומק, ובוודאי שלא ראיתי את הדברים במו עיני. לכן, איני בטוח במאה אחוזים שהדברים, כמו שהם מוצגים בהודעה של קואליצית הנשים לשלום מייצגים את האמת ואת כל האמת. למרות זאת, אני מאמין שהדברים מדוייקים ומלאים. חלק מהעדויות על מה שנעשה בבלעין בעבר אמינות מאד בעיני, וגם קיבלו אישוש מהתקשורת.מה שכתבתי לעיל, כולל בנושא האמברגו, נכון בלי קשר להאם הפשיטות הליליות של צה”ל הן כמתואר בהודעה או לא. אני, עם זאת, מאמין שהדברים משקפים את המציאות באופן מהימן. לא ניתן לדעת ולהוכיח לציבור בישראל אם הדברים נכונים בלי סיוע של בית משפט ישראלי  הייתי רוצה שהדברים ייבדקו על ידי בית משפט בישראל, רצוי בג”צ, אבל לא מאמין שהדבר אכן ייחקר.

נשאלתי ע”י המגיב ד.ט. בפוסט הקודם לגבי הטענה שלי ששוטרים ישראלים ביצעו רצח בדם קר באוקטובר 2000. טענתי טענה זו על סמך מאמרים בעיתון שקראתי זמן קצר אחרי המאורעות, שבהם סופר על צעיר שלא השתתף בהפגנות אבל נורה בראשו מטווח קרוב. לא זכרתי את הפרטים אבל התמונה והמאורע נשארו חקוקים בזכרוני באופן חד.

בבלוג הזה אני משתדל במקרים רבים לתת פרטים והסברים אובייקטיביים כמיטב יכולתי על מקרים שמפתיעים גם אותי (למשל הפוסט על בלעין וטוהר הנשק). הסיבה היא שחונכתי וגודלתי ע”י מערכת חינוך ציונית, להורים ציונים, בעודי קורא עיתונות ציונית. לא נחשפתי לפרטים המלאים, היות וכלל חיינו כאן רוויים בדיסאינפורמציה וראיה חד-צדדית. לכן, כל פעם שאני קורא בוויקיפדיה, או נחשף למקורות מידע אלטרנטיביים, אני מופתע מחדש על מה שלא ידעתי. אם אני מופתע, רבים מקוראיי ודאי יהיו גם הם מופתעים. אני למשל לא ידעתי עד גיל 20 לערך שהמפה של מדינת ישראל אינה המפה שציירו לנו על הלוח, אלא מפה עם “בטן”. כלומר, לא הכרתי את מפת ישראל בלי השטחים (סיפרו לי שבשנים האחרונות התלמידים כן לומדים את מפת ישראל האמיתית). האמנתי שבמלחמת 48 נלחמה ישראל “מעטים מול רבים”. האמנתי שאהוד ברק הציע לפלסטינים את הכל, והם לא לקחו; שאין פרטנר. האמנתי שלפני 48 ערבים טבחו ביהודים והיהודים לא הצליחו להגן על עצמם (ולא שהיתה פה בעצם מלחמת אזרחים, ושני הצדדים הרגו זה בזה). האמנתי שערבים ברחו ב-48, וחשבתי לעצמי שמוזר שהם ברחו, הרי מה יש לפחד מיהודים?

בכל מקרה, החלטתי לחקור באינטרנט על פרשת אסיל עאסלה. התרכזתי בקריאה על הרג זה בלבד מטעמי חוסר זמן. עם זאת, היו הרוגים נוספים שנראה שנרצחו בדם קר ע”י המשטרה, וכדאי לקרוא בנושא, למשל בדו”ח מ-2006 של עדאלה (אפשר להתחיל בעמוד 67), או בכתבה של נרג. מקום טוב נוסף להתחיל בו הוא רשימת ההרוגים בוויקיפדיה. (מעניין לציין שהגרסה באנגלית נותנת פרטים על הצתת מסגד ביפו, ואירועים נוספים מהצד היהודי, שלא מופיעים בגרסה בעברית). צריך לציין שלא כל 13 הערבים נרצחו בדם קר. חלקם נהרגו במהלך הפגנות או התפרעויות, בגלל שימוש מופרז בכוח (שבו נראה שהתמקדה ועדת אור). המקרים של אסיל עאסלה ומספר אחרים מיוחד בכך שהם לא השתתפו בכלל בהפגנות ולא נהגו באלימות. למקרה שלהם ראויה ההגדרה “רצח בדם קר”.

אסיל עאסלה היה בן 17 במותו. הוא היה חבר בתנועת השלום “זרעים של שלום”. הוא נהרג בשני לאוקטובר 2000 באיזור עראבה ע”י משטרת ישראל. החשד העיקרי נופל על השוטר יצחק שמעוני. עם זאת, כתבי אישום לא הוגשו, ולכן לא ניתן לדעת מי מהשוטרים הוא זה שרצח את עאסלה. (מזוז החליט לא להעמיד לדין אף שוטר; נימוקיו, בגדול, היו שעבר הרבה זמן מאז האירועים ולכן קשה להגיע לחקר האמת, וגם שהיה מצב חירום שבו העניינים מורכבים). עם זאת, נראה כמעט ודאי שעאסלה נרצח ע”י שוטר, בדם קר.

הנה ציטוט מהכתבה של ויינט:

שוטרים טענו בעדותם היום כי עסאלה נורה במהלך מרדף שניהלו אחריו. השוטרים העידו כי במהלך המרדף נשמעו יריות וכי כמה רגעים לאחר מכן נמצא עסאלה פצוע, ופונה לבית החולים במצב קשה. שעות אחדות לאחר מכן הוא נפטר.

אביו של אסיל, חסאן עאסלה, העיד בפני הוועדה: “ראיתי שיש התקהלות, פתאום ראיתי גם את אסיל. הופתעתי כי השארתי אותו בבית. הוא ישב מתחת לעץ זית עם העיניים למפגינים והגב לשוטרים כמו סקרן כזה שרצה לראות מה קורה. פתאום ראיתי שלושה שוטרים רצים ריצת אמוק לכיוון המפגינים, הם היכו את אסיל ובעטו בו והוא נפל. לא ראיתי אותו מאחורי העץ, אבל שמעתי יריות, התחלתי לצעוק: ‘הבן שלי, הבן שלי’, והתעלפתי”.

אחד השוטרים, רס”ר עזרא אליהו, אמר בעדותו כי השוטרים רדפו אחרי אסיל אל תוך מטע הזיתים: “השוטרים שרצו לכיוון הבחור ששכב במטע הזיתים סיפרו כשחזרו שהם רצו לשם כדי לעצרו, כולם דיברו על זה שהם רצו לשם כדי לעצור אותו”.

דוקטור שאהין סובחי, שטיפל באסיל מיד לאחר שנורה, טען כי מותו נגרם כתוצאה מאיחור בהגעת האמבולנס שפינה אותו לבית החולים. לדבריו, אמבולנס הגיע רק כעבור 45 דקות. יצוין כי שוטר ימ”ם, מיכאל שפשק, העיד בפני הוועדה כי עיכב אמבולנס שהגיע למקום כדי שיטפל בשוטר מג”ב שנפצע מאבן בפניו. “זה היה מאוד צורם, האמבולנס שהגיע לא הסכים לעזור לשוטר. אמרו לנו שהוא לא בא בשבילנו, זה צרם לנו ולא נתנו לו לעבור. רק אחרי שהוא נתן טיפול ראשוני לשוטר נתנו לו להמשיך”, העיד. טרם ברור אם האמבולנס אליו התייחס השוטר אכן הגיע לפנות את אסיל עסאלה

והנה הקטע הרלוונטי מדו”ח ועדת אור. סיכום דברי השופטים הוא שיודעים ששוטר הרג את אסיל, ויודעים שהוא לא היווה סכנה. השופטים קובעים שאי אפשר לקבוע איזה מהשוטרים הרג את אסיל. אסיל ברח לתוך מטע עצי זית, ושם “מצא את מותו”. מעניין במיוחד לשים לב לשפה ה”ניטראלית” שבה משתמשים השופטים.

59. נוכל לקבוע גם, שהנסיבות מלמדות על כך שירי של אחד השוטרים הוא שגרם לפגיעה באסיל, אשר כתוצאה ממנה מצא את מותו. בשלב בו נפגע ובסמוך לו יש ראיות לירי אך ורק מצד אנשי משטרה, מצד אנשים של ימ”ר צפון ואנשים של משמר הגבול. נזכיר בהקשר זה שוב כי בשעה 15:18 ובשעה 15:50 נרשם ביומן המבצעים שהיה ירי של אש חיה מצד השוטרים לעבר מתפרעים.

המנוח אסיל נקבר בלי שנעשתה נתיחה לאחר המוות של גופתו. משפחות החללים התנגדו להוצאת הגופות לצורך עריכת בדיקות בשלב זה. התוצאה היא, שלפי חומר הראיות הקיים, כפי שהעיד על כך פרופ’ היס, אין אפשרות לקבוע בוודאות אם המוות נגרם כתוצאה מירי של כדור חי או של גלילון גומי. ברור, שאם מדובר בירי של כדורי גומי, הרי שמדובר בירי על ידי אחד מאנשי המשטרה. אך גם אם מדובר בירי כדור חי, קרוב לוודאי שמדובר בירי על ידי איש משטרה, מהנימוקים המפורטים לעיל.

וגם זאת נוכל לקבוע, שבשלב בו נורה אסיל לא היתה הצדקה לירי של שוטרים לעברו בעת בריחתו מהם. הוא לא היווה כל סכנה עבורם, וכך גם בעת הגיעו אל מטע הזיתים. אכן, איש מהשוטרים שרצו אחרי אסיל או ראוהו במטע הזיתים לא טען שהיתה הצדקה בנסיבות המקרה לירי לעברו, אם ירי של אש חיה ואם ירי גומי. לא כל שכן שלא היתה הצדקה לירות לעברו בשלב זה, על פי הגרסה העולה מעדויות אנשי עראבה, הגם שאין אנו יכולים לקבוע שגרסה זו משקפת את העובדות לאמיתן. על פי גרסתם, מספר אנשי משטרה הגיעו אל אסיל כשהיה במטע הזיתים, ולאחר שקודם לכן הכהו אחד השוטרים מאחור, נשמעה ירייה מכיוון המטע ולאחר מכן נמצא אסיל פצוע.

כדאי לקרוא את כל ההתייחסות לנושא אסיל עאסלה בדו”ח ועדת אור. (חפשו את המילה “אסיל” בדף. ההתייחסות היא כמעט תמיד בשמו הפרטי בלבד). מעניין לראות שעד שממשלת ישראל כבר מואילה לחקור רצח (בוטה) של ערבי, כך הדברים נחקרים. מובעת קבלה בלתי-מסוייגת של דברי השוטרים, אפילו כשהם סותרים אלה את אלה. לביקורת מפורטת על נושא זה, ראו את הדו”ח של עדאלה, החל בעמוד 89. לא אצטט כאן, אבל אומר שמנותחות שם עדויות פומביות רבות של השוטרים הסותרות אלו את אלו, כמו גם התחמקותו העיקשת של המפקד יצחק שמעוני מפוליגרף, בעוד שני פקודיו שרדפו איתו אחרי עאסלה עברו פוליגרף, אך לא נשאלו אם שמעוני הוא זה שירה בעאסלה.

אסיים את הטיפול בנושא עאסלה כאן. אין הרבה שאוכל להוסיף. הנה מספר מקורות נוספים: וואלה; דו”ח ועדת אור; דו”ח עדאלה משנת 2003, דו”ח עדאלה משנת 2006, דוחות עדאלה נוספים בנושא. בנוסף, יש סרט שלם על הנושא הזה — “באוקטובר רעדה הארץ” –  שמתרכז בסיפור של עאסלה ובהשלכת המאורעות על יחסי ערבים-יהודים בישראל. הנה פרומו ביוטיוב, והנה ביקורת בווינט.

כדאי לתת קונטקסט לדברים, ולציין שבאוקטובר 2000 הופעלה תכנית מגירה בשם “קסם המנגינה” (ראו למשל החל בעמוד 16 בדו”ח עדאלה מ-2003) שהוכנה לקראת התפרעויות של ערביי-ישראל במקרה של הכרזה על מדינה פלסטינית. בקריאה של הדו”ח של עדאלה (החל בעמוד 18) הדברים נשמעו לי מוכרים באופן מוזר. אכן, הם דומים לשיטות של “צריבת התודעה” (קרי, שימוש בכוח מוגזם למטרת יצירת הרתעה) שכולנו מכירים.

מעניין כם לקרוא את דבריו של מוחמד ברכה בכנסת ב-2004, אחרי שהותקף בעצמו ע”י אחד ממוזהרי ועדת אור במהלך הפגנה. הדברים צולמו ושודרו בטלויזיה, ומח”ש עדדין לא חקרה. כדאי לקרוא הכל, אבל הנה קטע קצר:

אני רוצה לתת כמה דוגמאות. בכפר ג’ת נהרג בחור בשם ראמי ע’רה. ידוע היטב מי לחץ על ההדק. שמו ידוע. בשכונה המזרחית של נצרת, נהרג בחור בשם איאד לוואבני. ידוע שאחד משניים הרג אותו - אחד השתמש בכדורים חיים והשני השתמש בכדורי גומי. הוא נהרג מכדור מסוים, מה צריך לנחש פה? בסח’נין ידוע מי זה שירה אש חיה נגד ווליד אבו-סלח ועימאד ג’נאיים. אני לא רוצה להזכיר שוב את השם של גיא רייף. בעראבה ידוע על שלושה אנשי מג”ב שירו בעסיל עסאלה ועלאא נסאר. אני גם הייתי בערב יום הכיפורים כאשר בריונים מנצרת עילית רצו להתקיף את השכונה המזרחית בנצרת. עמדתי עם המפגינים, קרוב מאוד לצד שני הרוגים נוספים - עומר עכאוי וויסאם יזבק. אני אפילו יכול להעיד שאחד הכדורים שרק מעל ראשי, למרות שהתחננתי שלא יירו על המפגינים ולמרות שאותם מפגינים באו כדי להגן על השכונה שלהם ובמקום להדוף את אלה מנצרת עילית שבאו להתקיף, הם התקיפו את המתגוננים. לפחות ידוע מי המפקד ולכן לא צריך לנחש שום ניחוש.

עכשיו רוצים במח”ש לגלגל את האחריות לעיכוב החקירה על משפחות הקורבנות עצמם, כאשר הם דורשים מבית המשפט להורות על הוצאת הגופות. המשפחות השכולות אומרות שהודיעו להן שהסיכוי שהוצאת הגופות תתרום לגילוי האמת היא ‎3%. זה על-פי מח”ש. הסיכוי שזה יעזור לחקירה הוא ‎3%. אז מה הטעם, מדוע רוצים להוציא את הגופות? הרי גם לוועדת אור ולמשטרה יש את כל הנתונים, כולל נתונים בליסטיים וכל מיני נתונים אחרים.

השורה התחתונה היא שמח”ש לא מתפקדת, לציבור לא אכפת, ומשרד המשפטים מעדיף לסגור תיקים. מח”ש לא רוצה לחקור, לא רוצה להאשים. הנה ציטוט של געפר פרח, מנהל מרכז מוסאווא לשוויון בין ערבים ליהודים מאותה ישיבה:

 

געפר פרח:

בשלושה מקרים שהיו באירועי אוקטובר ‎2000 היתה נתיחה לאחר המוות - מוחמד ח’מאייסה, ראמי ע’רה וויסאם יזבק. הייתי נוכח כשחוקר מטעם מח”ש הגיע לבית החולים וביקש את הסכמת המשפחה לנתיחת הגופה. הוא קיבל את ההסכמה של המשפחה לביצוע הנתיחה. באירוע של ויסאם יזבק הייתי נוכח בבית החולים רמב”ם. יחד עם קצין הביטחון של בית החולים יצרנו קשר עם מח”ש ועם משטרת חיפה וביקשנו הנחיות. ד”ר מחג’ני שטיפל יצר קשר וביקש הנחיות. ההנחיה היתה גם על ידי הקצין שדיבר בטלפון וגם על-ידי המשטרה למסור את הגופה למשפחה ולא להעביר לנתיחה. בכל זאת ביצע ד”ר מחג’ני ביצע נתיחה והוציא את הכדורים שנמצאו בגולגולת של יזבק. הכדורים נמסרו לקצין הביטחון של בית החולים.

 

המקרה הרביעי היה של עסיל עסאלה . הודענו לוועדת אור שכדורים שנמצאו בזירה קיימים במרכז מוסאווא, אבל עד היום אף אחד במח”ש לא פנה לקבל את התרמילים.

 

למח”ש נמסר חומר גם לגבי פצועים. תמיד עוסקים בהרוגים, אבל היו עשרות פצועים שנפצעו קשה על-ידי שוטרים והם עדיין חיים ואפשר היה להעמיד לדין את השוטרים שהיו מעורבים בפציעה או בהריגה.

 

מאז אותם אירועים, לפחות שלושת האירועים שבהם היינו מעורבים ישירות ואנחנו מכירים את הפרטים, עד היום לא הוגשו כתבי אישום. בחלק מהמקרים מתקיימים דיונים בפרקליטות או בין הפרקליטות לבין מח”ש. מאז לצערנו היינו עדים לעוד אירועים שהמשטרה והמג”ב היו מעורבים בהם.

 

היו”ר ר’אלב מג’אדלה:

 

מ-‎13 ההרוגים של אירועי אוקטובר לא הוגש אף כתב אישום נגד שוטרים?

 

געפר פרח:

 

אף כתב אישום. אנחנו כבר ארבע וחצי שנים לאחר האירועים ולא נעשה דבר. בחלק מהאירועים היתה נתיחה לאחר המוות, כך שזו לא הסיבה לאי הגשת כתבי אישום. יש קמפיין של מח”ש והמשטרה סביב הנושא הזה של נתיחה לאחר המוות, אבל יש אירועים שבהם היתה נתיחה ולכן אפשר היה לסיים את החקירות ולהגיש כתבי אישום. זה לא נעשה וזה יוצר את החשדנות הקיימת בין המשפחות. לפחות בשלושה מקרים היתה נתיחה לאחר המוות.

(נכתב לפני כמה ימים. לא פורסם משום מה.)
החלטת או”ם שדורשת הפסקת אש, ישראל לא יוצאת, ממשיכים להילחם. אין באמת מה לומר שלא אמרתי בפוסטים קודמים. רק כשתסתיים הקטסטרופה הזאת נוכל לדעת מה מימדי האסון. אני תקף בדעתי שיש רצח לא-מרוסן של אזרחים ברצועה, בלי סיבה.

יש מחדל ביורוקרטי נורא שם: מאשרים לאמבולנסים פינוי פצועים פלשתינים ואז הכוחות בשטח מפציצים אותם (לפעמים את האמבולנס, לפעמים את הפצועים, לפעמים את שניהם; החיילים לא קיבלו את ההודעה, אני מניח). משפחות עם פצועים והרוגים לא מפונות. מרכזים פלסטינאים בבית ואז מפציצים אותו, במה שאני מקווה שהוא טעות. יורים על כוחות בינלאומיים. בלגאן רצחני. פיל בחנות חרסינה קטן עליהם.

כמה דברים מפה ומשם:

• המגיב dc שאל בתגובות על אמינות הדיווח שמסתערבים אחראים לאלימות בהפגנות בבלעין, כשהם זורקים אבנים על כוחות צה”ל ובכך מתחילים עימות. הנה תשובתי: יש תיעוד. בסרט “בלעין חביבתי”, למיטב זכרוני, רואים בבירור אדם לבוש כערבי, זורק אבנים על חיילי צה”ל, וכשתופסים אותו המפגינים לשאול מי הוא, הוא שולף אקדח, מדבר עברית. ומתחיל לעצור אנשים. אבל אל תאמין לסרט, יכול להיות שזה ערוך באופן מגמתי. למזלנו, מפקד הכוח שפעל במקום הודה בזה (!!) בראיון לעיתון הארץ. אני מצטט מכתבה בהארץ את דבריו של מפקד הכוח שפעל במקום, סגן-אלוף צחי: “מסתערבים אכן יידו אבנים אל הכוחות אך עשו זאת רק לאחר שצעירים פלשתינאים עשו זאת. יידוי אבנים מצד המסתערבים הוא חלק מאופן הפעלתם”.”
  זה מכאן. הנה עוד על העניין הזה. סיכום לעניין כאן :נו. כן. גם אני הייתי בשוק. מהצילום ומהעדויות ששמעתי, המסתערבים נוהגים להתחיל את הפובוקציה ע”י ידוי אבנים על כוחות צה”ל. שמעתי מחברים ספרדים שגם אצלהם נהוג לפזר הפגנות לא-אלימות ע”י החדרת אנשי מסטרה להפגנה, שתפקידם להתחיל פרובוקציה נגד המשטרה.
• מתנהל דיון מעניין אצל נמרוד. אני לא יודע אם אני בעצמי מסכים עם מה שאני אומר שם, אבל זה נסיון להעלות את התפיסה האינטואיטיבית שלי על הכתב, ולראות באיזה מידה היא מחזיקה מים. צריך לומר שאני נראה ביקורתי מאד לגבי ישראל. אני אכן ביקורתי, אך הביקורת שלי לא צריכה להתפרש בתור תמיכה בצד השני. כלומר, יש לי פריבילגיה לבקר ככל רצוני, ואני משתמש בה. אני מנסה להצביע ולחדד את הבעיות בחברה הישראלית, כי היא זו שמעניין אותי יותר לתקן.
• הבלוגיה חוזרת בה (טוב, לא ממש. דובי טוען שהוא צדק all along, ויובל דרור בכלל מתעלם). בהתחלה כל שלושת הבלוגרים האלה התנגדו להפגנה, אפילו שציפיותיהם מצה”ל היו מוגבלות. הם לא חשבו שמבצע ארוך הוא רעיון טוב, אך הם בכל זאת ביקרו את ההפגנות. אני, לפחות, טענתי מההתחלה שצה”ל והממשלה לא יוכלו להימנע מלעשות נזק רב, ולכן אפילו מי שתומך במבצע מוגבל של כמה ימים צריך להתנגד.
• לצורך העניין, אני לא יודע מה דעתי על מבצע של כמה ימים, כדוגמת המבצע שהתנהל בימים הראשונים. לא הבעתי דעה ביחס אליו, ואני עדיין לא מביע דעה בקשר אליו. היו גם בו עוולות רבות, אך יתכן שהוא היה ה-least of all evils ושהוא נכון בטווח הרחוק. (אם כי אני באמת לא מבין מה יש להרוג 50 שוטרי תנועה, בהנחה שזה באמת מה שהם היו). בכל מקרה, כל מה שבא אחריו היה מיותר ומזיק.
• שוקי גלילי קורא להפיל את מפלגת העבודה
• פארק לעומת מגדלים בקריית ספר: שוקי כותב כאן, כאן וכאן, ולרמן כותב כאן. שוקי כותב: ” “מאז הבחירות יש בה קואליציה של 27 חברי מועצה מטעם חולדאי, מול 6 חברי מועצה מטעם הציבור. לכן, מעורבות של תל-אביבים שאכפת להם, כל-כך חשובה כאן.”
• בן-דרור ימיני כתב מאמר מעניין במעריב לפני כמה שנים. הוא כותב שבמוסדות אקדמיים וכלי תקשורת רבים בעולם מועלית טענה שישראל מבצעת ג’נוסייד, ושטוענים לקשרים בין פגיעה כלל-עולמית במוסלמים לבין ישראל. והוא מסביר למה ישראל רחוקה מלבצע ג’נוסייד, ולמה העולם צבוע. המאמר מעניין. יש בו טענות דמגוגיות, אבל טענותיו בסך הכל מעניינות. אני לא שמעתי הרבה טענות על ג’נוסייד בימיי, בטח לא רציניות (ולא כמטבע לשון ל”מעשים רעים מאד”), אבל מגיגול מהיר מוצאים טענות כאלה. לא ברור לי אם גורמים רציניים מעלים טענות כאלה. בכל מקרה, בן-ימיני מצא לו איש קש קל להתמודד איתו, ומצליח להרוג אותו בצורה מספקת. טענה אחת לטובת ישראל כן אפשר להוציא מכאן: אפשר לשאול את אנשי העולם למה הם שותקים בקשר לג’נוסייד האמיתי שמתרחש בסודן, ומתעניינים כל כך במלחמה כאן, שאין בה צד צודק. תשובה אחת היא שישראל אינה מדינת עולם שלישי אלא מדינה מתקדמת שמצפים ממנה ליותר. היא גם סוחרת עם העולם ומקבלת ממנו עזרה, ואם תמשיך להיות לא-מוסרית, יוטלו עליה סנקציות. טענה לגיטימית. תודה לרן על הלינק.
• שי ודרור מדברים עם דובר החמאס ריבחי רנטיסי (באמת? זה אמיתי הדבר הזה?) נראה נורא מעניין מה שהוא אומר. חבל שלא נותנים לו לדבר. הם קצת בהמות, השי ודרור האלה. אני אומר,אף שעל.תפציצו אותם. כולם אותו דבר הפרידמנים האלה.
• הערך על מלחמת ששת הימים בוויקיפדיה האנגלית נורא מעניין. (אני יודע שזה לא אמין. למישהו יש מקור אמין וקצר?) אתם יודעים מי התחיל? לא הצלחתי להבין, אבל ממש לא ברור. יש שם סיפור על רכב צה”ל שעלה על מוקש ליד גבול ירדן (שהיה אז בגבול של הגדה המערבית עם ישראל, כמובן) ושלושה חיילים נהרגו. ואז צה”ל יצא במתקפה נגד שלושה כפרים פלשתינאים שמהם הוא חשב שיצאו מניחי המוקש. התקפה של 3000 חיילים. כולל מטוסים וטנקים, והרסו 50 בתים (שיושביהם התפנו מראש). אבל בדרך היה קרב עם חיילים ירדניים, ונהרגו 15 חיילים. זה גרם למשבר בייחסי ישראל-ירדן, שביניהן היו שיחות שלום. ואני אצטט ישירות:

Two days later, in a memo to U.S. President Lyndon B. Johnson, his Special Assistant Walt Rostow wrote: “retaliation is not the point in this case. This 3000-man raid with tanks and planes was out of all proportion to the provocation and was aimed at the wrong target” and went on to describe the damage done to US and Israeli interests: “They’ve wrecked a good system of tacit cooperation between Hussein and the Israelis… They’ve undercut Hussein. We’ve spent $500 million to shore him up as a stabilizing factor on Israel’s longest border and vis-à-vis Syria and Iraq. Israel’s attack increases the pressure on him to counterattack not only from the more radical Arab governments and from the Palestinians in Jordan but also from the Army, which is his main source of support and may now press for a chance to recoup its Sunday losses… They’ve set back progress toward a long term accommodation with the Arabs… They may have persuaded the Syrians that Israel didn’t dare attack Soviet-protected Syria but could attack US-backed Jordan with impunity.”^[28]

מעניין ממש, אה? לא הרבה השתנה.

בימים האחרונים אני כותב כאן פוסטים בוטים, מרירים. יתכן ויש חברים שלי שקוראים את הבלוג ומתפלאים איך אני יכול להתנגד כל כך לצה”ל, להגיד שצה”ל רוצח ילדים (הנה, אמרתי את זה), שצה”ל מבצע הפרות זכויות אדם בשטחים, שצה”ל מתנהג באופן רצחני ועיוור. יש אנשים שמאמינים — וטבעי להאמין בזה — שאפילו תחת תנאים קשים שבהם חמאס משתמש באזרחים כמגן חי, צה”ל משתדל להימנע מפגיעה באזרחים עד כמה שאפשר, ושצה”ל מתנהג בסך הכל כצבא מוסרי.

אני מאמין שזו שגיאה. אני מאמין שצה”ל, לפחות במידה מסויימת, לא נזהר שלא לפגוע באזרחים. אני גם מאמין שצה”ל (והאחראים עליו בדרג המדיני) לא מתחשב בנפגעים אזרחיים בקרב הפלסטינים, וגורם לעוד אבדות בנפש (כדוגמת אי מתן אפשרות לפנות פצועים, וירי על רופאים).

אין לי הוכחות לכך (פרט לעדויות דרך עמותות לזכויות אדם, שהן אנקדוטליות במהותן, ועם כל הכאב ייתכן ואינן מייצגות), אבל אנסה לשכנע, ואני מקווה שזה יבהיר למה אני מרשה לעצמי להתבטא כמו שאני מתבטא, תנו לי להסביר: חישבו על הפגנות השמאל והפלסטינים בבלעין וניעלין. להבנתי, ההפגנות האלה לא אלימות באופן כללי*, והן מוחות על כך שישראל מפקיעה אדמות של פלסטינאים משיקולים מסחריים של אנשי עסקים ישראלים (וראה המאמר הנהדר של גדי אלגזי, מטריקס בבלעין, על קשר הון-שלטון-כיבוש). אני יודע שחבריי מכירים את הסיפורים על מה קורה בהפגנות האלה. ההפגנות מפוזרות ע”י כוחות צה”ל באלימות, מפגינים פלסטינים נפגעו ונהרגו מכדורים חיים (סרט) בהפגנות האלה (ונהרגו במקומות אחרים). מפגינים יהודים נפגעו, לפעמים פציעה בלתי-הפיכה, מכדורי גומי (בטווח קצר, בניגוד לנהלים), וסרטים שצולמו שם מראים שזה היה ירי בלי פרובוקציה.

* בחלק מההפגנות נזרקות אבנים. קראתי, שמעתי, וראיתי עדויות לכך שחלק מזריקות האבנים מותחלות על-ידי מסתערבים (ראו הסרט “בלעין חביבתי” לעדויות מאלפות). בכל מקרה, ידוע שחלק מההפגנות מערבות זריקת אבנים בידי פלסטינים קיצוניים (נטען שהם באים מכפרים אחרים, לא מבלעין) ודווח אפילו על זריקת בקבוקי תבערה בחלק מההפגנות בניעלין. אני לא חושב שזה משנה באופן מהותי את טענותי. לשם שלמות, הנה דף על הנפגעים של כוחות הבטחון בבלעין (לא בדקתי נכונות).

בואו נחשוב על זה שוב. הפגנות. לא אלימות. בעת שלום. ליד שטחי ישראל. ויהודים (!) נורים בהן בכדורי גומי וחוטפים גז מדמיע ו”בואש” (אל תשאלו), וערבים נורים באש חיה בלי שהם מהוים סכנה, במה שנראה, בסרטי הוידאו, כמו אכזריות לשם אכזריות. יותר מכך, הממסד מעודד את שבירת ההפגנות האלה בכוח. יותר מכך, התקשורת מציגה אותן (אם בכלל) בתור הפגנות של אנרכיסטים הזויים עוכרי ישראל. יותר מכך, הציבור תומך באנשי הצבא שמתעמרים במפגינים.
עכשיו השוו זאת למצב בשטחים כרגע. מצב מלחמה, שבו איש חמאס חמוש יכול לצוץ מכל פינה. מצב שבו חיילים נמצאים בעומק השטח. מצב בו אין מצלמות, אין ארגוני זכויות אדם. מצב שבו אין פעילי שמאל יהודים, רק ערבים שהמדינה לא חייבת להם כלום. מצב שבו אלימות היא מותרת (כנגד לוחמי אויב, כמובן), ושנשק קטלני נמצא בהישג יד. כל מה שצריך זה לתת נקודות ציון לטנק. האם באמת מצפים ממני להאמין שחיילינו המצויינים, כשהם עוברים מהפגנות בבלעין לתוככי רצועת עזה, פתאום נהפכים לאבירי זכויות אדם?

תגידו — אלה לא אותם חיילים. החיילים בבלעין הם מג”בניקים מחוממים, בעוד החיילים בשטחים הם אנשי סיירות קיבוצניקים ויפיי-בלורית  אומר לכם — הם לא כולם סיירות. יתרה מכך, מספיק שעשרה אחוז מהחיילים מתנהגים באופן כזה כדי להרוג הרבה אזרחים פלסטינאים. לדעתי יורים פגזים בחפים מפשע בסוג-של-כוונה (המונולוג הפנימי: “אולי יש שם אנשי חמאס, נראה לי; מה זה משנה, תירה, כולה ערבים, מקסימום תחשוב על זה בתור פעולת ענישה”). אבל אפילו אם לא,  אז יכולים סתם לא להתחשב במשפחה פצועה שצריכה פינוי, ולא לאפשר מעבר לאמבולנס. יכולים סתם להניח שהדמות הזאת שרצה לעבר לוחם חמאס פצוע הוא לוחם אחר ולא רופא. (וראה פוסטים קודמים).

תגידו — הרי המפקדים בשטח שומרים על טוהר הנשק, זה תפקידם. אומר לכם — הם לא שמרו על טוהר הנשק בבלעין, למה שישמרו כאן? יתרה מכך, הציבור תומך בהרג הלא-באמת-מובחן. למה שיתאמצו? תמיד אפשר לחשוב על זה בתור פעולת ענישה. מפקדים בשטח מעדיפים, באופן מובן, להרוג עשרה אזרחים פלסטינים ולא לאבד חייל אחד שלהם. מובן. אבל אל תנסו לשכנע אותי שטוהר הנשק מקויים. הוא אות מתה.

תגידו — אבל למדינה אין אינטרס להרוג פלסטינאים, אפילו ממניעים אנוכייים (כי זה יכריח את המדינה לצאת מעזה מוקדם יותר). אומר לכם — שרשרת הפיקוד לא עובדת ככה. לא בישראל, בכל אופן. את הסרט “מיליון קליעים באוקטובר” ראיתם? הצבא עושה מה שבראש שלו, ואפילו המפקדים האיזוריים עושים מה שבראש שלהם. גם אם אהוד ברק יורד על ברכיו ומתפלל לשלום אזרחי פלסטין חמש פעמים ביום, עדיין אין לו השפעה אמיתית.

אז למה אני נטפל לדוגמה הזאת של בלעין? אולי היא דוגמה קיצונית? חישבו על זה בעצמכם. כמובן שלא. פעילי שמאל מקבלים מכות מביריונים ימנים ומהמשטרה (גם כאן) ואתם מצפים שנאמין שכשהביריונים מתגייסים פתאום הם שמים את טוהר הנשק בראש מעייניהם? נשות מתנחלים שופכות חומצה על חיילי צה”ל. בניהן יצילו אזרחים פלסטינים? אנשי משטרה מרביצים לסטודנטים, למפגינים ערבים, ולכל מה שבא ליד. דומיהם בצבא יבדקו פעם ועוד פעם שהם לא יורים קרוב לבית ספר? אחוזים נכבדים מאזרחי ישראל שמחים כל פעם שערבי מת במלחמה הזאת, פעיל חמאס או לא (הרי כולם הצביעו לחמאס, הם מסבירים). אותם אלה, כשהם בשטחים הם פתאום חסידי אומות עולם? ואפילו עוד לא הזכרתי את רייצ’ל קורי ונפגעים בינלאומיים אחרים (קראו את הלינק האחרון. הוא מלמד על טוהר הנשק של צה”ל).

בנוסף, מיכאל מנקין מספר משהו מעניין. אני מצטט חלק מהפוסט שלו:

חברי “שוברים שתיקה” שירתו בכל אחד מהמבצעים הנ”ל [שישה מבצעים בעזה מאז 2004 — א.ו.]. הם יכולים לספר לכם שבכל תקיפה על האוכלוסייה האזרחית בעזה במשך שש השנים האחרונות, צה”ל שבר כל פעם את השיא בשחיקה מוסרית. צווים צבאיים שנראו לחלוטין בעייתיים ב-2002, נראו הגיוניים לגמרי ב-2004. הוראות שהרתיחו אותנו ב-2006, לא דרשו כל הוכחה ב-2009. הנה כמה דוגמאות:

• אחת הסיבות העיקריות לסיום מבצע “קשת בענן” ב-2004, הייתה הרס מסיבי של בתים בעזה. ב”מלחמה” של היום, דבר כזה כבר בכלל לא מובן מאליו.
• אחרי שישראל התנקשה במנהיג בחמאס, סלאח שחאד’ה, ב-2002, והרגה איתו את בני משפחתו, צה”ל ביצע בדיקה מקיפה, והסיק שהמידע שהיה זמין על נוכחות אזרחים בקרבתו של שחאד’ה, התזמון והטכניקה, היו יכולים להתנהל אחרת. ב”מלחמה” של היום, פצצה שמוטלת על המנהיג בחמאס נט’אר ע’יאן, הורגת אותו, את ארבע נשותיו, כמה מילדיו ועוד 20 אזרחים. צה”ל ידע שהמשפחה בבית ובכל זאת הטיל את הפצצה.
• הרעיון של מבצע שמטרתו הריגה של כמה שיותר חמושים עורר ביקורת רבה ב-2006. ב”מלחמה” של היום, המטרה היא מוצהרת, ואיננה עוד רק מאחורי הקלעים או בתדרוכים צבאיים.
• מותה של משפחה פלסטינית לפני שנה בעזה הייתה עמוד פותח בחדשות, נפתחה חקירה צבאית וכמה אינטקטואלים ישראלים עסקו בה. ב”מלחמה” של היום, משפחות כאלו נהרגות, וזה בקושי מגיע לחדשות.

המדינה פאשיסטית, גזענית, וצמאת דם. במיוחד בעת מלחמה. אין סיבה להאמין שעותק מועצם של הרוח הזאת לא שורר בקרב חיילי צה”ל בשטחים. במצב כזה, ותחת אש וסכנה, מי טורח לחשוב על ילדים מתים? ולכן, חברים, אני מאמין שישראל הורגת חפים מפשע, בסוג-של-כוונה. כי כל צבא בעולם היה מתקשה בסיטואציה של השטחים, ובטח ובטח צבא ישראל, שמורכב מישראלים, שאחוזים גדולים מהם הם גזענים ומאמינים בעליונות יהודית, ובכך שכל העזתים הם חמאס

במאמר מוסגר, יש אנשים שמאמינים שבמלחמה הזאת, כמו בכל מלחמה, אנשים נפגעים, ואין מה לעשות בעניין, ושישראל היתה חייבת להגן על עצמה. התייחסתי לנושא הזה במקומות אחרים ברשת, ולא אכנס אליו עכשיו. מן הראוי לציין שלא ברור לי אם היתה ברירה אחרת. ישראל לא היתה צריכה להכניס את עצמה לצרה הזאת ע”י מצור מתמשך על הרצועה. הייתי רוצה שישראל תהיה אחרת. אבל, ברגע זה בהיסטוריה, נראה שנגזר על ישראל להיות מדינה גזענית וג’ינגואיסטית. אין שתי פנים לעניין הזה — אי אפשר להגיד שהציבור חלוק בדעתו. ישראל מדינה גזענית, שלפעמים אפשר לגרום לה לתמוך בפתרונות מתונים כמו נסיגות או ויתורים. אני מאמין, מניסיוני, שישראל על אוכלוסייתה, צבאה, משטרה ומוסדותיה, היא מדינה גזענית פאר-אקסלנס. אבל על כך בפעם אחרת.