השופטים אשר גרוניס, מרים נאור, ואליקים רובינשטיין: אם יבקשו ממני להעיד על האחראים לאפרטהייד ולעוולות, אתם ברשימה
לכבוד השופטים אשר גרוניס, מרים נאור, ואליקים רובינשטיין,
בעת צפייתי בהרצאה של פרופ’ ג’ף אלפר מהוועד הישראלי נגד הריסת בתים, התעניינתי בסיפור של סלים שואמרה, שביתו נהרס ע”י כוחות הכיבוש (קרי, צה”ל והמנהל האזרחי) כבר ארבע פעמים. ביתו של שואמרה נהרס שוב ושוב בגלל “הפרות בנייה”, למרות שמשפחתו אינה מעורבת בתנועת ההתנגדות, ולמרות ששואמרה לא מקבל אישור להרחבת ביתו, בגלל שלטון האפרטהייד הישראלי בשטחים. (כלומר, מסיבות של נסיון לצמצום מרחב המחיה של הפלסטינאים).
התעניינתי במיוחד בעתירות לבג”ץ נגד ההריסה, ושאלתי את עצמי באיזו תואנה בג”ץ מצדיק הריסות בתים ביורוקרטיות כאלה. את העתירות האלה לא מצאתי. מצאתי, עם זאת, את העתירה נגד הריסת בית משפחת המחבל מישיבת מרכז הרב. עלא הישאם חוסיין אבו דהיים, בתאריך 6 במרץ 2008, בהיותו בן 20, לקח רובה קלשניקוב, חדר לישיבה, ורצח שמונה תלמידי ישיבה, ופצע תשעה אחרים, לפני שנהרג בעצמו. שמות הנרצחים:
- נריה כהן, בן 15 מירושלים
- שגב פניאל אביחיל, בן 15 מנווה דניאל
- יהונתן יצחק אלדר, בן 16 משילה
- אברהם דוד מוזס, בן 16 מאפרת
- רועי רוט, בן 18 מאלקנה
- יוחאי ליפשיץ, בן 18 מירושלים
- יהונדב חיים הירשפלד בן 19 מכוכב השחר
- דורון מהרטה, בן 26 מאשדוד
העתירה לבג”ץ היתה נגד הריסת בית משפחת המחבל. המשפחה ככל הידוע לא היתה מעורבת במעשיו. נאמר ש”לאחר שבבית המשפחה הוקמה סוכת אבלים בה הונפו דגלי חמאס וחיזבאללה, שוכנעו גורמי הביטחון בדבר הלכי הרוח בקרב המשפחה, ומפקד פיקוד העורף החליט להורות על הריסת הבית”. בעניין הלך הרוח בתקופה ההיא, מעניין לקרוא את הפוסט בנושא בבלוג של יוסי גורביץ. הבית, אגב, מצוי במזרח ירושלים ולא בשטחים, והמחבל היה אזרח ישראל, וכך גם משפחתו. על החדשנות (תקדימיות אפילו!) בהריסת בתים שנמצאים בשטח ישראל ראו בבלוג של גורביץ כאן וכאן.
בעת עיון בפסק הדין מיום 5.1.2009, שבו החלטתם לדחות את העתירה ולאפשר את הריסת הבית גיליתי את הציטוטים הבאים, שהפתיעו אותי וסתרו את התפיסה שהיתה לי על בתי המשפט בישראל, ובמיוחד בג”ץ. ידעתי זה שנים רבות שבג”ץ משתף פעולה עם הכיבוש, אבל חשבתי תמיד ששיתוף הפעולה הוא מתוך כורח, מתוך רצון לא לאבד לגיטימציה, והנחתי שפסקי הדין יהיו מנוסחים כך שיבליטו את כל הטיעונים נגד מעשי העוולה, ואז מסיבות טכניות כלשהן או פילפולים משפטיים, יצדיקו את העוולות. תארו לכם את הפתעתי כשגיליתי שפסק הדין שוקל את הדברים באופן מוסרי ולכאורה מעמיק, מתדיין בסוגיות מוסריות בנושא, ומחליט לאשר את הריסת הבית מתוך הבנה שמוצדק מוסרית להרוס בית אם זה יוביל להצלת חיי אדם, והיות והדרגים המקצועיים קבעו שהריסת הבית תציל חיי אדם (דרך הרתעת מחבלים אחרים), ראוי להרוס את הבית. אכן כך, בפסק הדין כחלק מטיעוניכם אתם מצטטים את דבריו הבאים של השופט טירקל:
למרות הטעמים המשפטיים, מעיקה מן הבחינה המוסרית המחשבה כי את עוונו של המחבל נושאים בני משפחתו, שככל הידוע לא סייעו בידיו ולא ידעו על מעשיו. מועקה זאת שורשה בעיקרון עתיק היומין שבמסורת ישראל שלפיו “לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל-אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ” […] חז”ל אף באו בטרוניה על דוד המלך שהפר עיקרון זה בכך שלא חס על שבעת בני שאול (שמואל ב, כא, א-יד) וטרחו ליישב את הקושי (יבמות, עט, א). אולם הסיכוי שהרס בית, או אטימתו, ימנע בעתיד שפיכות דמים מחייב אותנו להקשות את הלב ולחוס על החיים, העלולים ליפול קורבן למעשי זוועה של מפגעים, יותר משראוי לחוס על דייריו של הבית. אין מנוס מכך.
יפה בעיני שהשופטים בבית הדין הגבוה של מדינת ישראל, מצטטים את מסורת ישראל בנושא כאוב כזה. בעיני, למרות זאת, נבחר פסוק שהתאמתו לפסק הדין אינה ניכרת..עדיף היה, לדעתי, לצטט פרקים אחרים ממסורת ישראל שמתאימים יותר להחלטתכם. הפסוק “תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא תִּשְׁכָּח” עולה כמועמד בולט. כתבתם גם:
שיקולי הרתעה מחייבים לעיתים הרתעת מבצעים פוטנציאליים החייבים להבין כי פעולותיהם עלולות לפגוע גם בשלומם של הקרובים להם, וזאת גם כשאין ראיה שבני המשפחה היו מודעים למעשיו של המחבל. נטענה בהקשר זה טענה נוספת לפיה אין מקום להשתמש בסמכות האמורה לגבי מחבלים המוכנים למות במהלך הפיגוע. גם בעניין זה נפסק בעבר כי אין מקום להתערבות בהערכת גורמי הביטחון בכגון דא
מציטוט זה עולה שלדעתכם, אין זה מתפקידכם להחליט האם הריסת בתים יעילה להרתעה מפעילות טרור, כיוון שהחלטה זאת נתונה בידי הדרג המקצועי, ודעתם היא זו שקובעת. החלטה זו מעניינת, לדוגמה, על רקע הוראת בג”ץ למגן את בתי הספר בשדרות. והתערבותו בהחלטות מקצועיות. אם וכאשר הדבר יגיע לבית משפט בינלאומי, אשמח (אם ישאלו אותי) להזכיר להם את החלטה זו בנושא שדרות, ואת כך שבג”ץ אכן התערב בנושאים מקצועיים, תחת העקרון ש”הכל שפיט”. לכן, לדעתי הלא-מוסמכת, לא תוכלו לטעון כשתישפטו שלא היתה לכם ברירה אלא לאשר את ההריסה. אזכיר לכם גם שזוהי מדינה דמוקרטית, ולא היה מוטל עליכם שום איום במקרה שהייתם מקבלים את העתירה ואוסרים על הריסת הבית. לסיכום, אני לא רואה סיבה להסיר מכם אחריות למעשים, ומוצא אותכם אחראיים למשטר טרור המופעל על אנשים שלא הורשעו בכל עוון. כתבתם גם:
בפסיקה שקדמה לשינוי המדיניות בשנת 2005 נדונה לא אחת השאלה מה יעילותה של ההריסה או האטימה של בית שמחבל התגורר בו, לעניין זה נפסק כי זהו עניין להערכתם של גורמי הביטחון, וכי אין לבית המשפט יסוד לפקפק בהערכתם של גורמי הביטחון כי אמצעי זה מועיל (ראו עניין סעאדה לעיל, בעמ’ 292 -293). לא אחת צוטטו בפסיקה דברי השופט א’ גולדברג בעניין ג’נימת לפיהם לא נערך ולא יכול להיערך מחקר מדעי שיוכיח כמה פיגועים נמנעו וכמה נפשות ניצלו כתוצאה מפעולות הרתעה של אטימת בתים והריסתם, אך די בכך כי לא ניתן לבטל את הדעה כי קיימת הרתעה מסוימת, כדי שלא תהיה התערבות בשיקול דעתו של המפקד הצבאי […] לעניין תקנה 119 כאמצעי הרתעה. […] משך שנים רבות הכיר בית המשפט בכך שהשימוש בתקנה האמורה נועד להרתיע, להרתיע ולא להעניש או לנקום. בית המשפט אף נמנע בעבר מלחלוק על הערכתם של גורמי הביטחון בעניין האפקטיביות של ההרתעה.
אני מבטיח שאתחשב בדעתכם ואזכור לצרף גם את השופט גולדברג לרשימת הנאשמים.
ראוי לציון גם הציטוט הבא המכיר במורכבות הסוגיה ובכך שאי אפשר להעריך כמה נפשות ניצלו בעקבות הריסת הבתים. בטוחני שהרוב הגדול של אזרחי ישראל שמחים שבורכו בשופטים שמקבלים כמובן מאליו שהריסת בתים מצילה חיי אזרחים.
כפי שציינו לעיל נקבע בפסיקה לא אחת כי לא ניתן לערוך מחקר מדעי שיוכיח כמה פיגועים נמנעו וכמה נפשות ניצלו כתוצאה מנקיטת האמצעי האמור. לעניין זה לא השתנה דבר. אכן, המציאות השתנתה וגם עוצמת האירועים השתנתה. המסקנות מכך הן עניין מובהק להערכת גורמי הביטחון.
הגדיל השופט רובינשטיין כשכתב
מסכים אני לחוות דעתה של חברתי השופטת נאור. כעולה גם מדבריה, אטימה או הריסת בתיהם של מחבלים אינה דבר שיש בו חדוה, חדוות עונש או חדוות נקם, הגם שתחושות אדם הגון באשר הוא מתקוממות בכל נים ונים בשעה שפלוני נוטל חיי הזולת החף מכל פשע מתוך משטמה עיוורת. אילו מונעת היתה ההריסה אך מתחושות קשות, קשות משאול - לא היה הדבר מתקבל במדינת חוק מתוקנת. אך המדובר, וזהו הדגש, בשאלת התועלת במבט צופה פני עתיד. קרי, האם יש בהריסת בתים או באטימתם כדי להרתיע מחבלים פוטנציאליים. וכפי שציינה חברתי, בעקבות הפסיקה, “די בכך כי לא ניתן לבטל את הדעה כי קיימת הרתעה מסוימת, כדי שלא תהיה התערבות בשיקול דעתו של המפקד הצבאי”.
וציטט את השופט טירקל בפרשת סעאדה:
הסיכוי שהרס בית, או אטימתו, ימנע בעתיד שפיכות דמים מחייב אותנו להקשות את הלב ולחוס על החיים, העלולים ליפול קרבן למעשי זוועה של מפגעים, יותר משראוי לחוס על דייריו של הבית. אין מנוס מכך.
השופט רובינשטיין גם נותן עצות הורות מועילות למשפחות פלסטינאיות:
במבט צופה פני עתיד, ראוי שמשפחות יתנו אל ליבן את האוירה שבה גדלים ילדיהן, כדי שלא יגיעו לכלל טרור ומוות וכל מרעין בישין.
ראוי לציין שהשופטים משלבים בפסק הדין מקורות מקראיים רבים, מספרי האבות, לגאוות העם היהודי לדורותיו. העם שבוודאי התכוון לספק לצבא המוסרי בעולם (וכי איזה עוד תואר ניתן לספק לצבא העם היהודי, צבא דוד המלך) גיבוי מוסרי לפעולות ענישה.
לסיכום, ברצוני להודיעכם שבמקרה שאקרא למסור רשימת שמות של חשודים בסיוע למשטר האפרטהייד הישראלי, כאשר יוכרז כבלתי חוקי, אכלול את שמותיכם ברשימת אלה הראויים להיחקר על שיתוף פעולה עם דיכוי עם אחר, במטרה המפורשת לדכא אותו. אני כמובן ממליץ לכל אדם שמכין או יכין רשימה כזאת לכלול בה את שמכם. כל זאת נוגע לועדה קונצנזואלית כדוגמת “ועדת האמת והפיוס”, או לועדה שתשפוט את האחראים ותעניש אותם, או לבית משפט בינלאומי שיחקור וישפוט את האחראים לאפרטהייד.
