·:[ קטעים מוערים מיומנו של עכברוש מסומם ]:·
• • • • •

לכבוד השופטים אשר גרוניס, מרים נאור, ואליקים רובינשטיין,

בעת צפייתי בהרצאה של פרופ’ ג’ף אלפר מהוועד הישראלי נגד הריסת בתים, התעניינתי בסיפור של סלים שואמרה, שביתו נהרס ע”י כוחות הכיבוש (קרי, צה”ל והמנהל האזרחי) כבר ארבע פעמים. ביתו של שואמרה נהרס שוב ושוב בגלל “הפרות בנייה”, למרות שמשפחתו אינה מעורבת בתנועת ההתנגדות, ולמרות ששואמרה לא מקבל אישור להרחבת ביתו, בגלל שלטון האפרטהייד הישראלי בשטחים. (כלומר, מסיבות של נסיון לצמצום מרחב המחיה של הפלסטינאים).

התעניינתי במיוחד בעתירות לבג”ץ נגד ההריסה, ושאלתי את עצמי באיזו תואנה בג”ץ מצדיק הריסות בתים ביורוקרטיות כאלה. את העתירות האלה לא מצאתי. מצאתי, עם זאת, את העתירה נגד הריסת בית משפחת המחבל מישיבת מרכז הרב. עלא הישאם חוסיין אבו דהיים, בתאריך 6 במרץ 2008, בהיותו בן 20, לקח רובה קלשניקוב, חדר לישיבה, ורצח שמונה תלמידי ישיבה, ופצע תשעה אחרים, לפני שנהרג בעצמו. שמות הנרצחים:

• נריה כהן, בן 15 מירושלים
• שגב פניאל אביחיל, בן 15 מנווה דניאל
• יהונתן יצחק אלדר, בן 16 משילה
• אברהם דוד מוזס, בן 16 מאפרת
• רועי רוט, בן 18 מאלקנה
• יוחאי ליפשיץ, בן 18 מירושלים
• יהונדב חיים הירשפלד בן 19 מכוכב השחר
• דורון מהרטה, בן 26 מאשדוד

העתירה לבג”ץ היתה נגד הריסת בית משפחת המחבל. המשפחה ככל הידוע לא היתה מעורבת במעשיו. נאמר ש”לאחר שבבית המשפחה הוקמה סוכת אבלים בה הונפו דגלי חמאס וחיזבאללה, שוכנעו גורמי הביטחון בדבר הלכי הרוח בקרב המשפחה, ומפקד פיקוד העורף החליט להורות על הריסת הבית”. בעניין הלך הרוח בתקופה ההיא, מעניין לקרוא את הפוסט בנושא בבלוג של יוסי גורביץ. הבית, אגב, מצוי במזרח ירושלים ולא בשטחים, והמחבל היה אזרח ישראל, וכך גם משפחתו. על החדשנות (תקדימיות אפילו!) בהריסת בתים שנמצאים בשטח ישראל ראו בבלוג של גורביץ כאן וכאן.

בעת עיון בפסק הדין מיום 5.1.2009, שבו החלטתם לדחות את העתירה ולאפשר את הריסת הבית גיליתי את הציטוטים הבאים, שהפתיעו אותי וסתרו את התפיסה שהיתה לי על בתי המשפט בישראל, ובמיוחד בג”ץ. ידעתי זה שנים רבות שבג”ץ משתף פעולה עם הכיבוש, אבל חשבתי תמיד ששיתוף הפעולה הוא מתוך כורח, מתוך רצון לא לאבד לגיטימציה, והנחתי שפסקי הדין יהיו מנוסחים כך שיבליטו את כל הטיעונים נגד מעשי העוולה, ואז מסיבות טכניות כלשהן או פילפולים משפטיים, יצדיקו את העוולות. תארו לכם את הפתעתי כשגיליתי שפסק הדין שוקל את הדברים באופן מוסרי ולכאורה מעמיק, מתדיין בסוגיות מוסריות בנושא, ומחליט לאשר את הריסת הבית מתוך הבנה שמוצדק מוסרית להרוס בית אם זה יוביל להצלת חיי אדם, והיות והדרגים המקצועיים קבעו שהריסת הבית תציל חיי אדם (דרך הרתעת מחבלים אחרים), ראוי להרוס את הבית. אכן כך, בפסק הדין כחלק מטיעוניכם אתם מצטטים את דבריו הבאים של השופט טירקל:

למרות הטעמים המשפטיים, מעיקה מן הבחינה המוסרית המחשבה כי את עוונו של המחבל נושאים בני משפחתו, שככל הידוע לא סייעו בידיו ולא ידעו על מעשיו. מועקה זאת שורשה בעיקרון עתיק היומין שבמסורת ישראל שלפיו “לֹא^-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל^-בָּנִים וּבָנִים לֹא^-יוּמְתוּ עַל^-אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ” […] חז”ל אף באו בטרוניה על דוד המלך שהפר עיקרון זה בכך שלא חס על שבעת בני שאול (שמואל ב, כא, א-יד) וטרחו ליישב את הקושי (יבמות, עט, א). אולם הסיכוי שהרס בית, או אטימתו, ימנע בעתיד שפיכות דמים מחייב אותנו להקשות את הלב ולחוס על החיים, העלולים ליפול קורבן למעשי זוועה של מפגעים, יותר משראוי לחוס על דייריו של הבית. אין מנוס מכך.

יפה בעיני שהשופטים בבית הדין הגבוה של מדינת ישראל, מצטטים את מסורת ישראל בנושא כאוב כזה. בעיני, למרות זאת, נבחר פסוק שהתאמתו לפסק הדין אינה ניכרת..עדיף היה, לדעתי, לצטט פרקים אחרים ממסורת ישראל שמתאימים יותר להחלטתכם. הפסוק “תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא תִּשְׁכָּח” עולה כמועמד בולט. כתבתם גם:

שיקולי הרתעה מחייבים לעיתים הרתעת מבצעים פוטנציאליים החייבים להבין כי פעולותיהם עלולות לפגוע גם בשלומם של הקרובים להם, וזאת גם כשאין ראיה שבני המשפחה היו מודעים למעשיו של המחבל. נטענה בהקשר זה טענה נוספת לפיה אין מקום להשתמש בסמכות האמורה לגבי מחבלים המוכנים למות במהלך הפיגוע. גם בעניין זה נפסק בעבר כי אין מקום להתערבות בהערכת גורמי הביטחון בכגון דא

מציטוט זה עולה שלדעתכם, אין זה מתפקידכם להחליט האם הריסת בתים יעילה להרתעה מפעילות טרור, כיוון שהחלטה זאת נתונה בידי הדרג המקצועי, ודעתם היא זו שקובעת. החלטה זו מעניינת, לדוגמה, על רקע הוראת בג”ץ למגן את בתי הספר בשדרות. והתערבותו בהחלטות מקצועיות. אם וכאשר הדבר יגיע לבית משפט בינלאומי, אשמח (אם ישאלו אותי) להזכיר להם את החלטה זו בנושא שדרות, ואת כך שבג”ץ אכן התערב בנושאים מקצועיים, תחת העקרון ש”הכל שפיט”. לכן, לדעתי הלא-מוסמכת, לא תוכלו לטעון כשתישפטו שלא היתה לכם ברירה אלא לאשר את ההריסה. אזכיר לכם גם שזוהי מדינה דמוקרטית, ולא היה מוטל עליכם שום איום במקרה שהייתם מקבלים את העתירה ואוסרים על הריסת הבית. לסיכום, אני לא רואה סיבה להסיר מכם אחריות למעשים, ומוצא אותכם אחראיים למשטר טרור המופעל על אנשים שלא הורשעו בכל עוון. כתבתם גם:

בפסיקה שקדמה לשינוי המדיניות בשנת 2005 נדונה לא אחת השאלה מה יעילותה של ההריסה או האטימה של בית שמחבל התגורר בו, לעניין זה נפסק כי זהו עניין להערכתם של גורמי הביטחון, וכי אין לבית המשפט יסוד לפקפק בהערכתם של גורמי הביטחון כי אמצעי זה מועיל (ראו עניין סעאדה לעיל, בעמ’ 292 -293). לא אחת צוטטו בפסיקה דברי השופט א’ גולדברג בעניין ג’נימת לפיהם לא נערך ולא יכול להיערך מחקר מדעי שיוכיח כמה פיגועים נמנעו וכמה נפשות ניצלו כתוצאה מפעולות הרתעה של אטימת בתים והריסתם, אך די בכך כי לא ניתן לבטל את הדעה כי קיימת הרתעה מסוימת, כדי שלא תהיה התערבות בשיקול דעתו של המפקד הצבאי […] לעניין תקנה 119 כאמצעי הרתעה. […] משך שנים רבות הכיר בית המשפט בכך שהשימוש בתקנה האמורה נועד להרתיע, להרתיע ולא להעניש או לנקום. בית המשפט אף נמנע בעבר מלחלוק על הערכתם של גורמי הביטחון בעניין האפקטיביות של ההרתעה. 

אני מבטיח שאתחשב בדעתכם ואזכור לצרף גם את השופט גולדברג לרשימת הנאשמים.

ראוי לציון גם הציטוט הבא המכיר במורכבות הסוגיה ובכך שאי אפשר להעריך כמה נפשות ניצלו בעקבות הריסת הבתים. בטוחני שהרוב הגדול של אזרחי ישראל שמחים שבורכו בשופטים שמקבלים כמובן מאליו שהריסת בתים מצילה חיי אזרחים.

כפי שציינו לעיל נקבע בפסיקה לא אחת כי לא ניתן לערוך מחקר מדעי שיוכיח כמה פיגועים נמנעו וכמה נפשות ניצלו כתוצאה מנקיטת האמצעי האמור. לעניין זה לא השתנה דבר. אכן, המציאות השתנתה וגם עוצמת האירועים השתנתה. המסקנות מכך הן עניין מובהק להערכת גורמי הביטחון. 

הגדיל השופט רובינשטיין כשכתב

מסכים אני לחוות דעתה של חברתי השופטת נאור. כעולה גם מדבריה, אטימה או הריסת בתיהם של מחבלים אינה דבר שיש בו חדוה, חדוות עונש או חדוות נקם, הגם שתחושות אדם הגון באשר הוא מתקוממות בכל נים ונים בשעה שפלוני נוטל חיי הזולת החף מכל פשע מתוך משטמה עיוורת. אילו מונעת היתה ההריסה אך מתחושות קשות, קשות משאול - לא היה הדבר מתקבל במדינת חוק מתוקנת. אך המדובר, וזהו הדגש, בשאלת התועלת במבט צופה פני עתיד. קרי, האם יש בהריסת בתים או באטימתם כדי להרתיע מחבלים פוטנציאליים. וכפי שציינה חברתי, בעקבות הפסיקה, “די בכך כי לא ניתן לבטל את הדעה כי קיימת הרתעה מסוימת, כדי שלא תהיה התערבות בשיקול דעתו של המפקד הצבאי”.

וציטט את השופט טירקל בפרשת סעאדה:

הסיכוי שהרס בית, או אטימתו, ימנע בעתיד שפיכות דמים מחייב אותנו להקשות את הלב ולחוס על החיים, העלולים ליפול קרבן למעשי זוועה של מפגעים, יותר משראוי לחוס על דייריו של הבית. אין מנוס מכך.

השופט רובינשטיין גם נותן עצות הורות מועילות למשפחות פלסטינאיות:

במבט צופה פני עתיד, ראוי שמשפחות יתנו אל ליבן את האוירה שבה גדלים ילדיהן, כדי שלא יגיעו לכלל טרור ומוות וכל מרעין בישין.

ראוי לציין שהשופטים משלבים בפסק הדין מקורות מקראיים רבים, מספרי האבות, לגאוות העם היהודי לדורותיו. העם שבוודאי התכוון לספק לצבא המוסרי בעולם (וכי איזה עוד תואר ניתן לספק לצבא העם היהודי, צבא דוד המלך) גיבוי מוסרי לפעולות ענישה.

לסיכום, ברצוני להודיעכם שבמקרה שאקרא למסור רשימת שמות של חשודים בסיוע למשטר האפרטהייד הישראלי, כאשר יוכרז כבלתי חוקי, אכלול את שמותיכם ברשימת אלה הראויים להיחקר על שיתוף פעולה עם דיכוי עם אחר, במטרה המפורשת לדכא אותו. אני כמובן ממליץ לכל אדם שמכין או יכין רשימה כזאת לכלול בה את שמכם. כל זאת נוגע לועדה קונצנזואלית כדוגמת “ועדת האמת והפיוס”, או לועדה שתשפוט את האחראים ותעניש אותם, או לבית משפט בינלאומי שיחקור וישפוט את האחראים לאפרטהייד.

לפי דיווחים, הצבא עורך פרעות בבית ליקיא, בג’יוס, בנעלין, במעסרה, ובבלעין. החיילים באים 3-4 פעמים בשבוע, יורים כדורים (חיים וגומי), רימוני הלם וגז מדמיע, ברחובות ולתוך בתים. הם פושטים על בתיהם של מארגני ההפגנות נגד גדר ההפרדה (הפגנות שקטות), משפילים אותם וגורמים נזק לרכוש. הדברים לא מפתיעים במיוחד את מי שמכיר את המצב בבלעין, אבל ראויים לדיווח בכל זאת, בין השאר כדי שנדע מה נעשה בשמנו.

הנה תמצית מתוך הודעה של “קואליצית הנשים לשלום“, שהתפרסמה בבלוג של עופר בדהמרקר: (יש גם גירסה באנגלית בהודעה המקורית).

קואליצית הנשים לשלום

פלישות ליליות של הצבא לכפרים פלסטיניים – אנא הפיצו

דמיינו לעצמכם שאתם ישנים בלילה במיטה כשלפתע רימון הלם מעיר אתכם מהשינה. דמיינו לעצמכם שזה קורה לא פעם אחת, אלא כמעט מדי לילה.

זאת המציאות בה חיים תושבי הכפרים הפלסטיניים הנאבקים נגד גדר ההפרדה, מאז ההתקפה על עזה.

תופעת הפלישות הליליות, שהצבא נוקט בה, כדי להטיל טרור על תושבי הכפרים, הולכת ומתגברת. הפלישות מתרחשות בין שלוש לארבע פעמים בשבוע, בכפרים בית ליקיא, ג’יוס, ניעלין ובלעין. לאחרונה החל הצבא להטריד גם את מארגני המחאה בכפר מעסרה, באזור בית לחם.

במהלך הפלישות, יורים החיילים רימוני הלם וגז מדמיע לתוך בתי מגורים. הם גם משתמשים בירי של כדורי מתכת מצופי גומי ואש חיה. בפלישה שהייתה בליל שישי 13.2.09 בבית ליקיא, נפצעו שני ילדים מירי של גז בביתם ואישה בת 60 נפגעה בבטנה.

בהמשך (אחרי הקריאה באנגלית) מצורף טקסט של מחמוד זוואחרה, ממובילי המאבק במעסרה. במהלך השנתיים האחרונות מקיימים אנשי הכפר הפגנות שקטות במיוחד נגד הגדר וההתנחלויות הגוזלות את אדמותיהם. בליל שישי 13.2.09 הגיעו חיילי הצבא לביתו של מחמוד ולביתו של שותפו למאבק מחמד ברג’ייה. הם העמידו אותם בחוץ, בקור, בבגדים קלים וגרמו נזקים בביתם, תוך שהם מאיימים עליהם לבל ימשיכו במאבקם.

כלי התקשורת אינם מדווחים על מעשים אלה של הצבא, שכבר הפכו מבחינתם לשגרה נסבלת של הכיבוש.

נדמה שבחסות השקט התקשורתי, מרגישים מפקדי הצבא שיש להם חופש לבצע את אותם פשעים.

הרימו את קולכם כדי לעצור אותם!

כיתבו והתקשרו והביאו את מחאתכם על הפלישות הלילות לכפרים בית ליקיא, ג’יוס, נעלין, מעסרה ובלעין.

לינק לסרט שמתעד מחסום שהוצב בתוך בלעין, ופלישה לילית לדוגמא: http://www.youtube.com/watch?v=-rGnjNM25Y4

היחידה לפניות ותלונות הציבור במשרד הביטחון:

רחוב קפלן 37 תל-אביב 61909

pniot@mod.gov.il

טלפון:03-6975540, 03-6975423, 03-6975349

פקס: 03-6976711

מכתב לדוגמא:

לכבוד משרד הבטחון,

אני פונה אליך כדי להביע את מחאתי על הפלישות הלילות לכפרים בית ליקיא ובלעין, שחיילי הצבא הישראלי מבצעים כמעט מדי ערב, בחודשים האחרונים. פעולות אלה מהוות הפרה של דיני הכיבוש, המטילים על הצבא הכובש אחריות לרווחתם ושלומם של האזרחים החיים תחת כיבוש. עליכם להפסיק לאלתר את הפלישות הליליות, וכן לחקור מי אחראי לתופעה ולהעמידו לדין.

בברכה

רקע על הכפרים:

הכפר בלעין התפרסם במאבקו הנמשך נגד גדר ההפרדה וגם הכפר בית ליקיא לקח חלק במאבק. 3 ילדים מהכפר בית ליקיא נהרגו על ידי חיילים ומאבטחים של הגדר. הכפר מעסרה מוביל את המאבק של הכפרים באזור דרום בית לחם מזה שנתיים. הכפר ג’יוס היה הראשון שיצא למחאה נגד הגדר, כבר בשנת 2002 והכפר ניעלין מנהל מאבק עיקש מזה שנה, שבמהלכו הרג הצבא ארבעה צעירים, שניים מהם ילדים.

[השמטתי את ההודעה באנגלית, לא צירפתי. נמצאת בבלוג של עופר. והנה עדות של אחד ממארגני ההפגנות נגד הגדר, שחיילים פשטו על ביתו:]

The night after the demo in AL-Ma’sara village

At the mid of the night 7 Israeli army cars entered the village, they have two target places to attack on is the house of Mohammed BRYJYA The spoken man of the popular community against the wall in the village and the second is the house of Mahmoud Zwahre the coordinator of the popular community against the wall.

Around 12:30 at night the solders nock the door of my house asking me to open the door in a non pilot way then I opened the door more than 10 solders entered my house without my permission, then they asked for my ID and my wife also, and then the check the house putting everything on the other destroying the furniture of the house , at that time they push me out side in the cold weather wit very light clothes, asking the same questions for the demonstration many questions, they told me that they are going to arrest me and they blind me and they  tied then they remove the things on my eyes and they start taking pictures for my, while im on the ground on my knees  at that time I thought that im in Gwantanamo , then they tied off me and then he told me this week we came and we will not arrest you, the massage this week take care we are going to arrest you next week we are going to come in more difficult way

So don’t come to demonstrate, don’t organize demos

At that time I preferred to be quite no answers and I refuse to talk to them because I know the mode that they are in at that time

While they was checking in my house they found emails for many friends from solidarity associations from Europe I dint know if they are going to use them or not ?

After three hours they left me then I phone Mohammed and I found that they did the same to him

All of what they are doing we expect it since long time

All of that is a sign of victory

Today or tomorrow we are going to win because we have the faith

Mahmoud

(הגעתי דרך הבלוג משרתם של בעלי ההון).

אני מקווה שההתנהלות הזאת תיפסק בקרוב. אני אומר “מקווה”, כי אין לי כמעט ספק שזה לא ייפסק. למה לצה”ל להפסיק עם הפעילות הזאת, שמפחידה את המפגינים? מי יעצור אותו? מה, ח”כ ברכה יגיש שאילתה? הרי הוא אנטי-ציוני ממילא, ונחקר על אלימות. אני אומר “מקווה” באותה צורה שאני מקווה ששופטים יפסיקו להכניס אנשים לכלא בארה”ב על כל שטות, או שסין תפסיק ליישב את טיבט, או שהטבח בדארפור יגמר. אני אומר “מקווה” לנוכח מערכת שברור שאין לה שום מוטיבציה להפסיק עם מעשי העוולה, והיא רואה מעשים אלה כמימוש של שליחות לאומית.

למעשה, בזמן האחרון (במיוחד לאחר הבחירות, אבל גם לפניהן) התחלתי להבין שיתכן שהדרך היחידה להפסיק את הטרור הישראלי הוא אמברגו על ישראל. כואב לי לומר זאת, אבל אם המצב ילך ויחמיר, אני בהחלט אתמוך באמברגו על ישראל, כזה שמטרתו להבהיר לדעת הקהל הישראלית שמעשי ישראל נגד עם כבוש אינם מקובלים. במיוחד אני מקווה שתוצאה של אמברגו כזה הוא שהתקשורת תתעורר ותתחיל לדווח דברי אמת על מה שקורה בשטחים. אזרחי ישראל מקבלים היום מידע שגוי, ולא פלא שהם לא מבינים למה כל הערבים האלה רוצים להרוג אותם, היהודים החפים מפשע, שרק רצו לחיות בשלווה. התקשורת חייבת להתחיל לדווח לציבור את האמת, ולהפסיק לתת תמונה חד-צדדית.

(ומעניין גם לקרוא את המכתב של ז’אן מואיז ברייטברג, שמבקש ששמו של סבו יוסר מהאנדרטה ב”יד ושם”. ואת הדיווח של יוסף אלגזי על רצח החיות בגן החיות בעזה, במלחמה עזה. ואת הדו”ח של ארגון “יש דין” שחוקר כמה חיילים נשפטים על פשעים נגד האוכלוסיה המקומית. רמז: לא הרבה. ולראות את הכתבה של “60 דקות” על הצורה שבה המתנחלים מסנדלים את תהליך השלום).

דיסקליימר: לא חקרתי את הנושא לעומק, ובוודאי שלא ראיתי את הדברים במו עיני. לכן, איני בטוח במאה אחוזים שהדברים, כמו שהם מוצגים בהודעה של קואליצית הנשים לשלום מייצגים את האמת ואת כל האמת. למרות זאת, אני מאמין שהדברים מדוייקים ומלאים. חלק מהעדויות על מה שנעשה בבלעין בעבר אמינות מאד בעיני, וגם קיבלו אישוש מהתקשורת.מה שכתבתי לעיל, כולל בנושא האמברגו, נכון בלי קשר להאם הפשיטות הליליות של צה”ל הן כמתואר בהודעה או לא. אני, עם זאת, מאמין שהדברים משקפים את המציאות באופן מהימן. לא ניתן לדעת ולהוכיח לציבור בישראל אם הדברים נכונים בלי סיוע של בית משפט ישראלי  הייתי רוצה שהדברים ייבדקו על ידי בית משפט בישראל, רצוי בג”צ, אבל לא מאמין שהדבר אכן ייחקר.

בית הנבחרים של מדינת צפון דקוטה בארה”ב אישר הצעת חוק שקובעת שביציות מופרות יקבלו כל זכות שמקבל בן אדם. בפרט, הפלות יהיו אסורות. בהצעת החוק כתוב במפורש שמטרתה לעקוף את פסק הדין של בית המשפט העליון האמריקאי שקבע שאיסור על הפלות אינו חוקי (Roe v. Wade). הצעת החוק הזאת עדיין צריכה להיות מאושרת ע”י הסנאט של צפון דקוטה כדי שתהפוך לחוק. יתכן אפילו שחוק כזה יהפוך סוגים מסויימים של אמצעי מניעה לבלתי חוקיים, כי הם “עלולים” למנוע קליטה של ביצית מופרית, מה שגורם לרציחתה של הביצית. The humanity!

מתוך החוק:  “any organism with the genome of homo sapiens” is a person protected by rights granted by the North Dakota Constitution and state laws.

אני לא יודע מה יותר מזעזע — שהחליטו שביציות מופרות הן בני אדם, או שהאמריקאים היו צריכים את בג”צ שלהם כדי שלנשים יהיה מותר לבצע הפלות. לקריאה נוספת: סיפור אישי על התקופה שלפני Roe v. Wade.

עובד של המרפאה היחידה בצפון דקוטה שמבצעת הפלות מספר שהם צריכים להטיס אליהם רופאים ממדינות אחרות, כי המרפאות ובתי החולים במדינה מחתימים עובדים על חוזים שהם לא יבצעו הפלות.

אגב, בארה”ב יש גם בעיה עם גלולת היום שאחרי: חלק מהאמריקאים הטיפשים החליטו שהגלולה מבצעת הפלה (היא לא) והם נותנים לרוקחים רשות לא לספק אותה מטעמי מוסר, אפילו אם לפציינט יש מרשם. יותר מזה, יש מדינות בהן אי אפשר לקבל מרשם כזה, כי רוקחים לא מוכנים לספק אותה, ולכמה רוקחים כבר יכולה ילדה בת 16 מעיירה קטנה עם הורים נוצרים אדוקים להגיע בתוך 72 שעות מיחסי המין?

ועניין קשור: זוכרים את המועמד לנשיאות מקקיין והסגנית שלו שרה פיילין. זוכרים שהבת שלה, בריסטול פיילין, בת ה-18, היתה בהריון לא-מתוכנן מהחבר שלה? אז בריסטול התראיינה לרשת פוקס, לראיון אוהד במיוחד שלא שאל שאלות קשות. ועדיין, היה מעולה. הנה פיסקה מכתבה על הראיון:

Van Susteren [the interviewer] then did ask her, in a roundabout way, about whether she had a religious or philosophical objection to contraception. Bristol said, “No, I don’t want to get into detail about that.” And then came the line that would come to stand in for the whole interview: “Everyone should be abstinent or whatever, but it’s not realistic at all.”

ואם כבר אמריקניזציה. אתם זוכרים שבישראל מתכוונים להקים בתי כלא פרטיים, ממש כמו באמריקה? אז מסתבר שבארה”ב שופטים לקחו שוחד ממנהלי בתי כלא פרטיים בתמורה לנתינת עונשים חמורים יותר. בקרוב אצלנו. (ובינתיים, בית הכלא בתהליכי בנייה, והחוק שמרשה כליאה פרטית עוד לא בוטל בבג”צ, כי הכנסת טוענת שהיא מתדיינת בעניין ביטולו. אולי נתניהו יבטל אותו. ;) ).

(ויה קלינגר, שכותב יותר בהרחבה. כנסו כנסו.)

דבר אחרון: קראתי שליברמן ממליץ לפרס על ביבי, אבל מתנה את זה בממשלה רחבה. יש למישהו רעיון למה? יש לי כמה רעיונות קונספירטיביים, אבל אני לא משוכנע בכלום.

נשאלתי ע”י המגיב ד.ט. בפוסט הקודם לגבי הטענה שלי ששוטרים ישראלים ביצעו רצח בדם קר באוקטובר 2000. טענתי טענה זו על סמך מאמרים בעיתון שקראתי זמן קצר אחרי המאורעות, שבהם סופר על צעיר שלא השתתף בהפגנות אבל נורה בראשו מטווח קרוב. לא זכרתי את הפרטים אבל התמונה והמאורע נשארו חקוקים בזכרוני באופן חד.

בבלוג הזה אני משתדל במקרים רבים לתת פרטים והסברים אובייקטיביים כמיטב יכולתי על מקרים שמפתיעים גם אותי (למשל הפוסט על בלעין וטוהר הנשק). הסיבה היא שחונכתי וגודלתי ע”י מערכת חינוך ציונית, להורים ציונים, בעודי קורא עיתונות ציונית. לא נחשפתי לפרטים המלאים, היות וכלל חיינו כאן רוויים בדיסאינפורמציה וראיה חד-צדדית. לכן, כל פעם שאני קורא בוויקיפדיה, או נחשף למקורות מידע אלטרנטיביים, אני מופתע מחדש על מה שלא ידעתי. אם אני מופתע, רבים מקוראיי ודאי יהיו גם הם מופתעים. אני למשל לא ידעתי עד גיל 20 לערך שהמפה של מדינת ישראל אינה המפה שציירו לנו על הלוח, אלא מפה עם “בטן”. כלומר, לא הכרתי את מפת ישראל בלי השטחים (סיפרו לי שבשנים האחרונות התלמידים כן לומדים את מפת ישראל האמיתית). האמנתי שבמלחמת 48 נלחמה ישראל “מעטים מול רבים”. האמנתי שאהוד ברק הציע לפלסטינים את הכל, והם לא לקחו; שאין פרטנר. האמנתי שלפני 48 ערבים טבחו ביהודים והיהודים לא הצליחו להגן על עצמם (ולא שהיתה פה בעצם מלחמת אזרחים, ושני הצדדים הרגו זה בזה). האמנתי שערבים ברחו ב-48, וחשבתי לעצמי שמוזר שהם ברחו, הרי מה יש לפחד מיהודים?

בכל מקרה, החלטתי לחקור באינטרנט על פרשת אסיל עאסלה. התרכזתי בקריאה על הרג זה בלבד מטעמי חוסר זמן. עם זאת, היו הרוגים נוספים שנראה שנרצחו בדם קר ע”י המשטרה, וכדאי לקרוא בנושא, למשל בדו”ח מ-2006 של עדאלה (אפשר להתחיל בעמוד 67), או בכתבה של נרג. מקום טוב נוסף להתחיל בו הוא רשימת ההרוגים בוויקיפדיה. (מעניין לציין שהגרסה באנגלית נותנת פרטים על הצתת מסגד ביפו, ואירועים נוספים מהצד היהודי, שלא מופיעים בגרסה בעברית). צריך לציין שלא כל 13 הערבים נרצחו בדם קר. חלקם נהרגו במהלך הפגנות או התפרעויות, בגלל שימוש מופרז בכוח (שבו נראה שהתמקדה ועדת אור). המקרים של אסיל עאסלה ומספר אחרים מיוחד בכך שהם לא השתתפו בכלל בהפגנות ולא נהגו באלימות. למקרה שלהם ראויה ההגדרה “רצח בדם קר”.

אסיל עאסלה היה בן 17 במותו. הוא היה חבר בתנועת השלום “זרעים של שלום”. הוא נהרג בשני לאוקטובר 2000 באיזור עראבה ע”י משטרת ישראל. החשד העיקרי נופל על השוטר יצחק שמעוני. עם זאת, כתבי אישום לא הוגשו, ולכן לא ניתן לדעת מי מהשוטרים הוא זה שרצח את עאסלה. (מזוז החליט לא להעמיד לדין אף שוטר; נימוקיו, בגדול, היו שעבר הרבה זמן מאז האירועים ולכן קשה להגיע לחקר האמת, וגם שהיה מצב חירום שבו העניינים מורכבים). עם זאת, נראה כמעט ודאי שעאסלה נרצח ע”י שוטר, בדם קר.

הנה ציטוט מהכתבה של ויינט:

שוטרים טענו בעדותם היום כי עסאלה נורה במהלך מרדף שניהלו אחריו. השוטרים העידו כי במהלך המרדף נשמעו יריות וכי כמה רגעים לאחר מכן נמצא עסאלה פצוע, ופונה לבית החולים במצב קשה. שעות אחדות לאחר מכן הוא נפטר.

אביו של אסיל, חסאן עאסלה, העיד בפני הוועדה: “ראיתי שיש התקהלות, פתאום ראיתי גם את אסיל. הופתעתי כי השארתי אותו בבית. הוא ישב מתחת לעץ זית עם העיניים למפגינים והגב לשוטרים כמו סקרן כזה שרצה לראות מה קורה. פתאום ראיתי שלושה שוטרים רצים ריצת אמוק לכיוון המפגינים, הם היכו את אסיל ובעטו בו והוא נפל. לא ראיתי אותו מאחורי העץ, אבל שמעתי יריות, התחלתי לצעוק: ‘הבן שלי, הבן שלי’, והתעלפתי”.

אחד השוטרים, רס”ר עזרא אליהו, אמר בעדותו כי השוטרים רדפו אחרי אסיל אל תוך מטע הזיתים: “השוטרים שרצו לכיוון הבחור ששכב במטע הזיתים סיפרו כשחזרו שהם רצו לשם כדי לעצרו, כולם דיברו על זה שהם רצו לשם כדי לעצור אותו”.

דוקטור שאהין סובחי, שטיפל באסיל מיד לאחר שנורה, טען כי מותו נגרם כתוצאה מאיחור בהגעת האמבולנס שפינה אותו לבית החולים. לדבריו, אמבולנס הגיע רק כעבור 45 דקות. יצוין כי שוטר ימ”ם, מיכאל שפשק, העיד בפני הוועדה כי עיכב אמבולנס שהגיע למקום כדי שיטפל בשוטר מג”ב שנפצע מאבן בפניו. “זה היה מאוד צורם, האמבולנס שהגיע לא הסכים לעזור לשוטר. אמרו לנו שהוא לא בא בשבילנו, זה צרם לנו ולא נתנו לו לעבור. רק אחרי שהוא נתן טיפול ראשוני לשוטר נתנו לו להמשיך”, העיד. טרם ברור אם האמבולנס אליו התייחס השוטר אכן הגיע לפנות את אסיל עסאלה

והנה הקטע הרלוונטי מדו”ח ועדת אור. סיכום דברי השופטים הוא שיודעים ששוטר הרג את אסיל, ויודעים שהוא לא היווה סכנה. השופטים קובעים שאי אפשר לקבוע איזה מהשוטרים הרג את אסיל. אסיל ברח לתוך מטע עצי זית, ושם “מצא את מותו”. מעניין במיוחד לשים לב לשפה ה”ניטראלית” שבה משתמשים השופטים.

59. נוכל לקבוע גם, שהנסיבות מלמדות על כך שירי של אחד השוטרים הוא שגרם לפגיעה באסיל, אשר כתוצאה ממנה מצא את מותו. בשלב בו נפגע ובסמוך לו יש ראיות לירי אך ורק מצד אנשי משטרה, מצד אנשים של ימ”ר צפון ואנשים של משמר הגבול. נזכיר בהקשר זה שוב כי בשעה 15:18 ובשעה 15:50 נרשם ביומן המבצעים שהיה ירי של אש חיה מצד השוטרים לעבר מתפרעים.

המנוח אסיל נקבר בלי שנעשתה נתיחה לאחר המוות של גופתו. משפחות החללים התנגדו להוצאת הגופות לצורך עריכת בדיקות בשלב זה. התוצאה היא, שלפי חומר הראיות הקיים, כפי שהעיד על כך פרופ’ היס, אין אפשרות לקבוע בוודאות אם המוות נגרם כתוצאה מירי של כדור חי או של גלילון גומי. ברור, שאם מדובר בירי של כדורי גומי, הרי שמדובר בירי על ידי אחד מאנשי המשטרה. אך גם אם מדובר בירי כדור חי, קרוב לוודאי שמדובר בירי על ידי איש משטרה, מהנימוקים המפורטים לעיל.

וגם זאת נוכל לקבוע, שבשלב בו נורה אסיל לא היתה הצדקה לירי של שוטרים לעברו בעת בריחתו מהם. הוא לא היווה כל סכנה עבורם, וכך גם בעת הגיעו אל מטע הזיתים. אכן, איש מהשוטרים שרצו אחרי אסיל או ראוהו במטע הזיתים לא טען שהיתה הצדקה בנסיבות המקרה לירי לעברו, אם ירי של אש חיה ואם ירי גומי. לא כל שכן שלא היתה הצדקה לירות לעברו בשלב זה, על פי הגרסה העולה מעדויות אנשי עראבה, הגם שאין אנו יכולים לקבוע שגרסה זו משקפת את העובדות לאמיתן. על פי גרסתם, מספר אנשי משטרה הגיעו אל אסיל כשהיה במטע הזיתים, ולאחר שקודם לכן הכהו אחד השוטרים מאחור, נשמעה ירייה מכיוון המטע ולאחר מכן נמצא אסיל פצוע.

כדאי לקרוא את כל ההתייחסות לנושא אסיל עאסלה בדו”ח ועדת אור. (חפשו את המילה “אסיל” בדף. ההתייחסות היא כמעט תמיד בשמו הפרטי בלבד). מעניין לראות שעד שממשלת ישראל כבר מואילה לחקור רצח (בוטה) של ערבי, כך הדברים נחקרים. מובעת קבלה בלתי-מסוייגת של דברי השוטרים, אפילו כשהם סותרים אלה את אלה. לביקורת מפורטת על נושא זה, ראו את הדו”ח של עדאלה, החל בעמוד 89. לא אצטט כאן, אבל אומר שמנותחות שם עדויות פומביות רבות של השוטרים הסותרות אלו את אלו, כמו גם התחמקותו העיקשת של המפקד יצחק שמעוני מפוליגרף, בעוד שני פקודיו שרדפו איתו אחרי עאסלה עברו פוליגרף, אך לא נשאלו אם שמעוני הוא זה שירה בעאסלה.

אסיים את הטיפול בנושא עאסלה כאן. אין הרבה שאוכל להוסיף. הנה מספר מקורות נוספים: וואלה; דו”ח ועדת אור; דו”ח עדאלה משנת 2003, דו”ח עדאלה משנת 2006, דוחות עדאלה נוספים בנושא. בנוסף, יש סרט שלם על הנושא הזה — “באוקטובר רעדה הארץ” –  שמתרכז בסיפור של עאסלה ובהשלכת המאורעות על יחסי ערבים-יהודים בישראל. הנה פרומו ביוטיוב, והנה ביקורת בווינט.

כדאי לתת קונטקסט לדברים, ולציין שבאוקטובר 2000 הופעלה תכנית מגירה בשם “קסם המנגינה” (ראו למשל החל בעמוד 16 בדו”ח עדאלה מ-2003) שהוכנה לקראת התפרעויות של ערביי-ישראל במקרה של הכרזה על מדינה פלסטינית. בקריאה של הדו”ח של עדאלה (החל בעמוד 18) הדברים נשמעו לי מוכרים באופן מוזר. אכן, הם דומים לשיטות של “צריבת התודעה” (קרי, שימוש בכוח מוגזם למטרת יצירת הרתעה) שכולנו מכירים.

מעניין כם לקרוא את דבריו של מוחמד ברכה בכנסת ב-2004, אחרי שהותקף בעצמו ע”י אחד ממוזהרי ועדת אור במהלך הפגנה. הדברים צולמו ושודרו בטלויזיה, ומח”ש עדדין לא חקרה. כדאי לקרוא הכל, אבל הנה קטע קצר:

אני רוצה לתת כמה דוגמאות. בכפר ג’ת נהרג בחור בשם ראמי ע’רה. ידוע היטב מי לחץ על ההדק. שמו ידוע. בשכונה המזרחית של נצרת, נהרג בחור בשם איאד לוואבני. ידוע שאחד משניים הרג אותו - אחד השתמש בכדורים חיים והשני השתמש בכדורי גומי. הוא נהרג מכדור מסוים, מה צריך לנחש פה? בסח’נין ידוע מי זה שירה אש חיה נגד ווליד אבו-סלח ועימאד ג’נאיים. אני לא רוצה להזכיר שוב את השם של גיא רייף. בעראבה ידוע על שלושה אנשי מג”ב שירו בעסיל עסאלה ועלאא נסאר. אני גם הייתי בערב יום הכיפורים כאשר בריונים מנצרת עילית רצו להתקיף את השכונה המזרחית בנצרת. עמדתי עם המפגינים, קרוב מאוד לצד שני הרוגים נוספים - עומר עכאוי וויסאם יזבק. אני אפילו יכול להעיד שאחד הכדורים שרק מעל ראשי, למרות שהתחננתי שלא יירו על המפגינים ולמרות שאותם מפגינים באו כדי להגן על השכונה שלהם ובמקום להדוף את אלה מנצרת עילית שבאו להתקיף, הם התקיפו את המתגוננים. לפחות ידוע מי המפקד ולכן לא צריך לנחש שום ניחוש.

עכשיו רוצים במח”ש לגלגל את האחריות לעיכוב החקירה על משפחות הקורבנות עצמם, כאשר הם דורשים מבית המשפט להורות על הוצאת הגופות. המשפחות השכולות אומרות שהודיעו להן שהסיכוי שהוצאת הגופות תתרום לגילוי האמת היא ‎3%. זה על-פי מח”ש. הסיכוי שזה יעזור לחקירה הוא ‎3%. אז מה הטעם, מדוע רוצים להוציא את הגופות? הרי גם לוועדת אור ולמשטרה יש את כל הנתונים, כולל נתונים בליסטיים וכל מיני נתונים אחרים.

השורה התחתונה היא שמח”ש לא מתפקדת, לציבור לא אכפת, ומשרד המשפטים מעדיף לסגור תיקים. מח”ש לא רוצה לחקור, לא רוצה להאשים. הנה ציטוט של געפר פרח, מנהל מרכז מוסאווא לשוויון בין ערבים ליהודים מאותה ישיבה:

 

געפר פרח:

בשלושה מקרים שהיו באירועי אוקטובר ‎2000 היתה נתיחה לאחר המוות - מוחמד ח’מאייסה, ראמי ע’רה וויסאם יזבק. הייתי נוכח כשחוקר מטעם מח”ש הגיע לבית החולים וביקש את הסכמת המשפחה לנתיחת הגופה. הוא קיבל את ההסכמה של המשפחה לביצוע הנתיחה. באירוע של ויסאם יזבק הייתי נוכח בבית החולים רמב”ם. יחד עם קצין הביטחון של בית החולים יצרנו קשר עם מח”ש ועם משטרת חיפה וביקשנו הנחיות. ד”ר מחג’ני שטיפל יצר קשר וביקש הנחיות. ההנחיה היתה גם על ידי הקצין שדיבר בטלפון וגם על-ידי המשטרה למסור את הגופה למשפחה ולא להעביר לנתיחה. בכל זאת ביצע ד”ר מחג’ני ביצע נתיחה והוציא את הכדורים שנמצאו בגולגולת של יזבק. הכדורים נמסרו לקצין הביטחון של בית החולים.

 

המקרה הרביעי היה של עסיל עסאלה . הודענו לוועדת אור שכדורים שנמצאו בזירה קיימים במרכז מוסאווא, אבל עד היום אף אחד במח”ש לא פנה לקבל את התרמילים.

 

למח”ש נמסר חומר גם לגבי פצועים. תמיד עוסקים בהרוגים, אבל היו עשרות פצועים שנפצעו קשה על-ידי שוטרים והם עדיין חיים ואפשר היה להעמיד לדין את השוטרים שהיו מעורבים בפציעה או בהריגה.

 

מאז אותם אירועים, לפחות שלושת האירועים שבהם היינו מעורבים ישירות ואנחנו מכירים את הפרטים, עד היום לא הוגשו כתבי אישום. בחלק מהמקרים מתקיימים דיונים בפרקליטות או בין הפרקליטות לבין מח”ש. מאז לצערנו היינו עדים לעוד אירועים שהמשטרה והמג”ב היו מעורבים בהם.

 

היו”ר ר’אלב מג’אדלה:

 

מ-‎13 ההרוגים של אירועי אוקטובר לא הוגש אף כתב אישום נגד שוטרים?

 

געפר פרח:

 

אף כתב אישום. אנחנו כבר ארבע וחצי שנים לאחר האירועים ולא נעשה דבר. בחלק מהאירועים היתה נתיחה לאחר המוות, כך שזו לא הסיבה לאי הגשת כתבי אישום. יש קמפיין של מח”ש והמשטרה סביב הנושא הזה של נתיחה לאחר המוות, אבל יש אירועים שבהם היתה נתיחה ולכן אפשר היה לסיים את החקירות ולהגיש כתבי אישום. זה לא נעשה וזה יוצר את החשדנות הקיימת בין המשפחות. לפחות בשלושה מקרים היתה נתיחה לאחר המוות.

“ההבדל בינינו לבין [השמאל הציוני] הוא ההבנה כי המידע כפי שהוא מוצג לנו באמצעי התקשורת, הוא לא הרבה יותר מתעמולה של השלטון” — אמיר בתגובה במלכוד 67.

האם להעמיד לדין את מבצעי הלינץ’ בעדן נתן זאדה? במילה אחת: כן. ביותר מילים: כן, אבל להעמיד לדין ביחד איתם את אהוד יתום ואת אלה מבין השוטרים שרצחו ערבים בדם קר באוקטובר 2000 (ואני מפרט למטה).

בפוסט הקודם התייחסתי לטקסט מתלהם וחד-צדדי, שבו, בין השאר, הכותב הלין על כך שדב חנין כתב “לא נשכח ולא ניתן להשכיח שאירוע שפרעם היה טבח ולא לינץ’”. ושמוחמד בראכה התבטא נגד מעצר החשודים בהרג זאדה, ואמר, בין השאר, “גם הנשיא כבר לא יכול לאנוס עכשיו ובכל זאת יש קונצנזוס בחברה שהוא צריך להתפטר. ישנם מקרים שזועקים לשמיים. זהו מקרה קלאסי של הגנה עצמית”.

חלק מהסיבה שלא התייחסתי לדברים כשלעצמם היא שחשבתי שאין טעם להתווכח עם פוסט מתלהם ופונדמנטליסטי. אבל היות וחלק מהקוראים שאלו אותי למה לא כתבתי על עצם הדברים, אולי כדאי להתייחס.

ראשית, להבנתי, דב חנין לא מכחיש את כך שהיה לינץ’. אבל מה שהוא כן אומר (ואני שותף לדעה זאת) היא שמדינת ישראל מתנהגת ככלל בדו-פרצופיות, וככזאת, יש לה לגיטימציה מוגבלת לחקור ולשפוט את מי שהרג רוצח שזה עתה ביצע פיגוע נגד בני עירו. אהוד יתום בפרשת קו 300 לא ישב יום אחד בכלא, אפילו שהמקרה שם חמור הרבה יותר. הדוגמה הטובה ביותר, שאותה מביא ח”כ חנין, היא  שבארועי אוקטובר 2000, 13 ערבים ישראלים נהרגו, וחלקם נרצחו בדם קר (נגררו לאיזור מרוחק, ושם נרצחו). עם זאת, למיטב ידיעתי, אף אחד מהשוטרים לא הועמד לדין.

יותר מכך, אני לא יודע כמה מכם יודעים זאת, אבל טרוריסטים יהודים בישראל מקבלים במקרים רבים עונשים מגוחכים. (וויקיפדיה טוענת שמאז שנות ה-90 המצב השתנה. היות ולחלק מהעונשים האלה אחראי עזר וייצמן, אני לא יודע איך אפשר למצוא סימוכין לטענה הזאת). הנה לקט של עונשים שנגזרו על שריצו מחבלים יהודים שרצחו לפחות ערבי אחד (הנתונים לקוחים מכאן. הבהרה מאוחרת: בחרתי להציג רק את העונשים הנמוכים ביותר. היו מחבלים יהודים שריצו/מרצים עונשים ארוכים יותר. רשימה מלאה כאן):

• ישראל לדרמן - שנתיים בכלא צבאי. (רפול הפחית את עונשו)
• הארי גודמן - 15 שנים
• דוד בן-שימול - 11 שנים
• ניר עפרוני - 9 שנים (עזר וייצמן קצב את עונשו)
• גיל פוקס ודני אייזנמן - 9 ו-11 שנים, בהתאמה (שוב עזר וייצמן, שחנן אותם)
• עמי פופר - רצח שבעה ערבים, יוצא לחופשות (זה הגיוני?)
• נחשון וולס - 13 שנים
• “סיירת הנקמה” - הפעיל העיקרי שוחרר אחרי 10 שנים, שוב וייצמן.
• דניאל מורלי - 13 שנים
• נחום קורמן, רוצח חילמי שושה - לא ישב במאסר
• אנשי המחתרת היהודית - שבע שנים ופחות מכך
• השוטרים מארועי אוקטובר 2000 - לא הועמדו לדין
• אהוד יתום - לא ישב בכלא

אגב, שווה להזכיר את המקרה של יורם שקולניק, שהוא מקרה דומה למה שקרה בשפרעם (אם כי המחבל ששקולניק הרג לא הרג אף אחד). שקולניק ישב בכלא 8 שנים.

אני לא מאמין שטרוריסטים יהודים מקבלים את העונש המגיע להם. אני מניח שאם אני לא מאמין בזה, אז תושבי שפרעם מאמינים בזה אפילו פחות. תגידו — אבל זאת מדינת חוק, אם לא מוצאים חן בעיניך העונשים, אז תיקח את החוק לידיים? צריך לשאול איזו מין מדינת חוק זאת.

לסיכום, בעיקרון צריך לשפוט את מי שהרג את עדן זאדה. עם כך, אני חושב שעדיף להתעלם מהעניין. מדינה שהיא כמעט מדינת אפרטהייד לא ראויה לאמון של המיעוטים הגרים בה. אין לערבים אמון במערכת המשפט והחוק, ובצדק.

אסיים בציטוט של אהוד יתום (מוויקיפדיה): בבקשתו לקבלת חנינה כתב יתום, כי הוא ופקודיו הרגו את שני המחבלים בפקודת ראש השב”כ, וכי למיטב הכרתו ואמונתו, נעשה המעשה “על-מנת שמפיגוע חטיפה רצחני לא ייחלצו מחבלים חיים”.

אם כך טוען איש השב”כ, ועל כך קיבל חנינה, מי ילין על אזובי הקיר?

אפרופו הפוסט הקודם, הנה עוד מתלהם, דניאל מהתגובות אצל יהונתן. הוא כתב, אני נשבע, “מדינת ישראל היא דמוקרטיה לשם קיום ושימור העם היהודי”. ודיבר בזכות המאגר הביומטרי (כנסו כנסו). לאנשים כאלה, ולציבור באופן כללי, צריך להזכיר את אמרתו של פרנקלין: תגובה של פרנקלין: He who gives up freedom for safety deserves neither (דניאל מתקן אותי:) They who can give up essential liberty to obtain a little temporary safety, deserve neither liberty nor safety.

יקי מהבלוג “מודיעין-ווטש” כותב על חד”ש האנטי-ציונית (אני מעדיף “לא-ציונית”) שלקחה ממרצ קולות של תל-אביבים. הפוסט כתוב כטקסט מתלהם למדי, ומייצג באופן נאמן את דעת מה שנחשב בישראל כשמאל מתון או מרכז. טענות דומות שמעתי מבן-דוד שלי, אדם אינטיליגנטי לכל הדעות. רוצה לומר, אלה הן פני המדינה. במידה רבה, זו הסיבה שאני מפקפק בכך שיש לי עתיד בישראל: אפילו אנשים שאני מחשיב כאינטיליגנטים ומתונים, מחזיקים בדעות שגורמות לי צמרמורת. הנה מספר ציוטים מהפוסט, רק הבוטים מביניהם.

מנהיג חד”ש מוחמד ברכה הוא תושב שפרעם. באוגוסט 2005 המחבל היהודי עדן נתן זאדה רצח בפיגוע ירי ארבעה מנוסעי קו 165 בשפרעם, ופצע תשעה. שוטרים השתלטו על נתן זאדה וכפתו את ידיו, אולם בטרם הוא חולץ מהמקום והובא למשפט צדק זאדה נרצח ע”י המון ערבי זועם שביצע בו לינץ. צפו בכתבה של ערוץ 10.
בשלב בו עדן נתן זאדה נרצח ע”י ההמון הערבי בשפרעם הוא היה כפות וחסר אונים, בדיוק כמו אברהמי ונורזיץ’ שנרצחו ע”י ההמון הפלסטיני ברמאללה. אנשי שמאל אמיתיים שרגישים לזכויות האזרח בוודאי יראו בכך פשע חמור שיש למצות את הדין עם מבצעיו. אך לא כך חברי הכנסת של חד”ש, המתיימרים להיות “שמאל אמיתי”, שהובילו הפגנה שקראה שלא להעמיד לדין את מבצעי הלינץ’ בחייל המחבל עדן נתן זאדה כפי שדיווח בשעתו YNET:

[…]

גם דב חנין הצטרף למחאה נגד מעצר החשודים בלינץ’, ואף כפר בכך שבוצע בשפרעם לינץ’. מתוך הבלוג של דב חנין: “לא נשכח ולא ניתן להשכיח שאירוע שפרעם היה טבח ולא לינץ’“

אנו מצויים בעיצומו של מאבק בין התנועה הציונית שהקימה בארץ ישראל מדינה יהודית דמוקרטית המושתתת על ערכי תרבות, חוק וסדר, לבין התנועה הערבית הלאומנית והאיסלם הקיצוני המבקשים למחוק מן המפה את המדינה היהודית ולהחיל בת”א ובשאר חלקי ישראל את ערכי ההמון של רמאללה ושפרעם.

דברים דומים לפסקה האחרונה אפשר לשמוע מבן-דודי, ומאנשים אינטיליגנטים וסבירים רבים אחרים. חבל, לא ברור לי מתי אזרחי ישראל ילמדו לחשוב בהגיון ולא להיסחף במכת דיס-האינפורמציה. אולי כשיהיה שלום הישראלים יכירו באמת. כמו האמריקאים בנוגע לשחורים והאינדיאנים, והאירופאים בנוגע לעוולות הקולוניאליזם. לא נורא, כשיהיה שלום (אני מאמין שעוד בזמני) אני אוכל לשמוח ולהגיד “ואתם לא הקשבתם”. עד אז, אין הרבה על מה לדבר. התקשורת ובתי-הספר חזקים בהרבה מהמאמצים הפתטיים שלנו לפקוח את עיני הציבור. אני לא באמת מאמין שיש תקווה לשינוי דעת הקהל כל עוד אין שלום, אבל אני מעריך את אלה שמנסים. (וכמובן, כשהאיבה עדיין חזקה, הסיכויים לשלום יורדים. בסוף לא תהיה ברירה, אני מניח). תשמרו על עצמכם, שם.

יש למה לחכות. עם עוד כמה דורות של שלטון ימין, התקשורת הנוכחית, וכו’, זה מה שנקבל.

(ויה השבוע הכי טוב אבר!)

(ויה ליאור בפריטים המשותפים בעברית)

הבוחר אמר את דברו: ממשלת ימין. הציבור הישראלי תומך בימין, לא יעזור בית דין (literally). ההתפתלויות של השמאל פתטיות (“ביבי מנסה לגנוב את השלטון”. פחח). בפעם האחרונה שהציבור בחר ממשלת ימין, ב-96, הוא הבין מהר מאד שאכל אותה. שיבושם לו שוב. עם כל הכאב שלי, הימין עשה את הבחירה שלו, והעם צריך לשאת בתוצאות. זה יכאב למתנחלים ולשכבות החלשות יותר משזה יכאב לתל-אביבים, בכל מקרה.

התוצאות צריכות להיות חיזוק התנחלויות, מלחמות מיותרות, פגיעה בפלסטינים, מדינת משטרה. בדיוק כמו שהימין רוצה. וגם חרמות ואמברגואים בינלאומיים, האשמות באפרטהייד, ושקיעה עמוקה יותר בבוץ הפלסטינאי. זה הלקח, וצערי היחיד הוא שלפלסטינאים זה יכאב יותר מלישראלים. מי שרוצה להיות תושב במדינה מתוקנת, לא יקבל את מבוקשו בשנים הקרובות. מי שחרד לזכויות האזרח שלו, שלא רוצה לשבת במעצרים ולהיות מוקע כבוגד, כדאי לו לחפש מקום מקלט זמני, או להסתגר בבית ולהתמכר לסדרות של HBO. אם יפעל (כמו שכדאי) לשינוי של הנוף התקשורתי בארץ ולחינוך ההמונים הנבערים, יואשם בבגידה וימצא בסיכון. הציבור הישראלי נגדנו, חברים, ואין טעם להסתיר את זה. אחרי שנים של טענות שהטוקבקים לא מייצגים את הציבור, שלטון הטוקבקיסטים התגשם.

זה יהיה רע יותר לפני שיהיה טוב יותר. בוקר טוב, מדינת אפרטהייד שלי.

1. יתכן שהיית מדבר אחרת אם הייתי גר בישראל. נראה לי שלא, אבל ראוי לסייג את דברי ולהזכיר שאני מדבר בגרון ניחר מהניכר.
2. שמחתי מאד על ההתחזקות של חד”ש, ואפילו על ההתרסקות של מרצ. מרצ היא מפלגה פרו-קפיטליסטית, פרו-הפרטה, שתמכה בשתי מלחמות-נקמה (סליחה, מלחמות-צריבת-תודעה, מלחמות-גביית-מחיר) מיותרות, ולא עושה מספיק עבור נושאים ירוקים. מגיעה למפלגה העבשה הזאת להיעלם. ראוי למיעוט השמאלני ההומאניסטי שעוד נשאר להבין שחלק מהסיבה שהגענו למצב הזה היא שהשמאל הישן, האדנותי, התנהג בדו-פרצופיות נהנתנית, ולא לקח עמדה אידאולוגית אמיתית. שמאל פרווה. חד”ש ראויה להיות הבסיס של גוש השמאל החדש. את חד”ש צריך גם לשנות, לנער ממנה את האבק הקומוניסטי האנכרוניסטי, ולהפוך אותה למפלגת דו-קיום אמיתית, סוציאל-דמוקרטית, הומאניסטית, שדואגת לשינוי החינוך והתקשורת, למאמצי חקיקה ליברלית, הומאניסטית, וסביבתית.
3. לא הייתי פוסל את האפשרות שתי”מ תיכנס אחרי ספירת המעטפות הכפולות. בכל מקרה, חבל לי לראות את ביזבוז הקולות, אבל בסך הכל הם היו למען מטרה טובה. אם תי”מ תמשיך לפעול, במאוחד או כל גורם בה בנפרד, היא או שכמותה יכנסו לכנסת הבאה. אנחנו צריכים כוח ירוק שגם בוחרים ימניים (או באופן כללי, מוסתים למיניהם) יכולים להצביע לו. ואת חלק מהמדיניות של תי”מ העדפתי על זאת של חד”ש. ההתמקדות בחינוך, למשל.
4. בנוגע לתי”מ, הצטערתי לראות אנשים הגיוניים בימים כתיקונם, שמתעלמים מכל הגיון בריא ונסחפים בטירוף מערכות. נמרוד אבישר דיבר על המנדט הרביעי. זו התנהגות הזויה. (וגם לרמן איבד את העשתונות: “pips, אל ירך לבבך. התנועה הירוקה-מימד תיכנס לכנסת” וגם שוקי כתב: “עכשיו השאלה היא לא אם עברנו אלא אם אנחנו מצליחים לקבל את המנדט הרביעי והחמישי”). איך אפשר לסמוך על דעתו של אדם שמתנהג כך, שטוען ש”בטוח” שתי”מ תיכנס. איזה אמון אפשר לתת במישהו שבטוח, בלהט משיחי, בדברים שבבירור אינם בטוחים? (נמרוד, סליחה שאני זורה מלח על הפצעים. אני חושב שראוי ללמוד מהאפיזודה הזאת. זה היה כמו כת, מה שהלך אצלכם. לא הייתם נאמנים לאמת, אלא לאשליות, והיה כואב לראות את זה).
5. שמתם לב שהתגובות באתר פוליטיקו מעמיקות ומצויינות? (למשל לכתבה הזאת) והסיבה: האתר הוקם כלאחר יד, ומנגנון התגובות שלו בלוגי במהותו, כלומר כל התגובות מוצגות. (אני מנחש שהסיבה היא עצלנות המתכנתים). זה עשה דברים נפלאים לתגובות.
6. עם תוצאות הבחירות, יתכן שצריך ממשלת אחדות של קדימה-ליכוד. זה יקהה קצת את הכאב. אם כי זה לא נאמן לדין הבוחר, ובבחירות הבאות הציבור המוסת יאשים את קדימה בכל דבר רע שקרה, במקום את הימין. יתכן שעבור השמאל עדיף לסבול עכשיו כמה שנים של פאשיזם, ולהוכיח לציבור שוב שהימין מביא רק צרות. תחשבו על זה בתור טיפול שורש.
7. דובי כותב:

אני חייב להודות שאני אובד עצות בכל הנוגע למפלגות השמאל בישראל. אני לא יודע אם זה אובדן הדרך שלהן, של השמאל בחברה הישראלית, או של החברה הישראלית בכללה, שפשוט איבדה את כל צד שמאל שלה. בנוירולוגיה קוראים לזה “הזנחת צד”, וזו אחת מתופעות הלוואי של שבץ מוחי. אולי זה מה שישראל צריכה: לא רפורמה פוליטית, אלא אבחנה רפואית.

8. כתבתי תגובה שאני מאד אוהב בבלוג של דובי (קיראו גם את פוסט ההמשך) ואני הולך לתקוע אותה כאן. לדעתי היא רלוונטית:

לדעתי, הבעיה של א”ג [מגיב שהשמיע דעות לאומניות מתונות] היא לא חוסר תאימות בין מפלגה מועדפת להזדהות, או חוסר קונסיסטנטיות בדעות, או כל דבר כזה, אלא תפיסה שונה של העובדות. הוא מאמין שיש כאן סכסוך עם אנשים שהמטרה שלהם היתה, הווה, ותהיה, השמדתנו, ולא משנה מה נעשה בנידון. תחת השיח שאליו שייך א”ג, עמדותיו הגיוניות לחלוטין.אחרי שאמרתי את זה, אציין שאני אישית חושב שא”ג מייצג דעות נפוצות מאד בציבור, שמקורן הוא דיסאינפורמציה שמועברת ונלמדת בתקשורת ובבתי הספר, ודומה מאד לדיסאינפורמציה במדינות פרוטו-פאשיסטיות אחרות. (שיח דומה, אגב, אני מוצא בסין ביחס לטיבט). הדרך לשנות שיח זה, לדעתי, היא בעזרת שינוי יסודי של החינוך והתקשורת, מתן מקום לדעות שונות (עמותת “שקוף” היא יוזמה מצויינת בהקשר זה, כמו גם עיתון “העין השביעית”), ובמיוחד חינוך להומניזם ולקבלת האחר (מה שנמרוד אבישר אומר שתי”מ תומכים בו, ואני לא בטוח שהשתכנעתי, אבל זה נשמע טוב). יש בעיה שונה של שיחים מתנגשים (בפרט, השיח ההומניסטי והשיח הלאומני), נושא שדיברתי עליו מעט בתגובות פה ושם ואני מקווה להגיע אליו בבלוג שלי. לדעתי, זו בעיה שורשית וחמורה בחברה הישראלית (ובעצם, בחברות רבות בעולם) שאין לי פתרון טוב לו. קשה בעיני לשנות את השיח השליט, במיוחד מכיוון שנראה שהוא מתרחק מהשיח של ההומניזם (והתחזקות התאגידים, שגורמת להפיכה של הקפיטליזם לשיח היחיד שמיוצג בתקשורת ההמונים, כמעט מבטיחה שהישועה לא תגיע מהתקשורת).

9. יש משהו עצוב בכך שבעוד אובאמה נבחר בארה”ב, ישראל קיבלה את ביבי. וישראל היתה אחת מהמדינות היחידות שבהן התנגדו לאובאמה. בקיצור, מדינה פאתט.

10 (תוספת מאוחרת). תגובה של חגי כהן אצל גורביץ שמאד אהבתי, ואני מרשה לעצמי לצטט במלואה. היא תהיה רלוונטית מאד בשנים הקרובות:

לאחר הכעס הראשוני על לבני, על האגו שדחף אותה לשלוח את נתניהו לזרועות הימין (נזכרתי בעוגמה בהתעקשות הסוציאל דמוקרט המשופם על תיק הביטחון לפני זמן לא רב בנסיבות דומות) - הרגשתי, כמוך יוסי, שמוטב דווקא ממשלת ימין צרה ומוקצה, אחדינג’אדית יהודית, מאשר ממשלת שיתוק של ארבע המפלגות הגדולות. אחרי שנים שבהן קול ראש הממשלה קול שלום עכשיו וידיו ידי דניאלה וייס, אחרי שנים שראש הממשלה הישראלי (שרון כמו אולמרט) מכריז שהכיבוש רע ושבלי היפרדות ישראל ‘גמורה’, אבל לא מצליח לזוז צעד אחד בכיוון הנכון או להיפטר אפילו ממאחז רציני אחד ורק מחזק את הבנייה בהתנחלויות - צריך לשים סוף לפארסה הזאת. צריך לתת למי שבאמת אוחז במושכות בישראל, החיזבאללה הישראלי - המתנחלים והצבא, למשול. שהאחריות תהיהי על מי שבידו הסמכות. שאובמה והעולם כולו יתעמתו ישירות מול גוש אמונים ומול החמאס - הגורמים הבעייתיים הישירים באזור הזה - ולא עם הדיפלומטים המנומסים לבני ואבו מאזן, שרק מחפים את פשעיהם המתמשכים במסווה של מאמצים כנים ועקרים. שביבי ינסה למוטט את שלטון חמאס, בבקשה, שינסה לפתור את המשבר מול איראן והעולם הערבי. במובנים ידועים, הרי רק הליכוד יכול לעשות שלום בקונצנזוס ורק השמאל יכול לעשות מלחמה בקונצנזוס. וממילא גם אינני סומך על לבני וברק יותר מאשר על ביבי בעניין האיראני, שממילא מורחק מכל דיון ציבורי גלוי, בחסות הערפול וההשתקה הממלכתיים-בטחוניים.

זה כנראה תשדיר הבחירות הכי טוב שראיתי מעולם. הוא יותר טוב מהפרסומות שעליהן הוא מבוסס.

ויש עוד שלושה כאלה. לכו לאתר שמאל vs שמאל חדש. מה זה לכו, רוצו.

אפרופו בחירות, אני אטרח לאסוף את רשימות ההישגים של חד”ש, תי”מ (=התנועה הירוקה-מימד) ומרצ ולהציג אותן כאן בשביל לעזור לאנשים לבחור. רק שתי הערות בינתיים:
1. ההמלצה שלי לבחירות היא חד”ש, ומי שלא מרגיש נוח עם חד”ש, אז תי”מ. (ואני אנסה בפוסט הבא לתת סיבות להרגיש נוח עם חד”ש). מי שלא מרגיש נוח עם חד”ש ומפחד שתי”מ לא יעברו את אחוז החסימה, וחשוב לו מאד שיהיה גוש נגדי לליברמן (אל דאגה, לא יהיה) אז שיצביע מרצ. (הדיבור הוא על זה שתי”מ יעברו, ושהסקרים לא מדייקים כי לצעירים אין טלפונים קוויים, שרק דרכם מתבצעים סקרים). אבל, זכרו: א. מרצ נוהגים באופן לעומתי (וראו פוסט מצויין של נמרוד אבישר בנושא); ב. מרצ לא מאד ירוקים ולא מאד אנטי-גלובליזציה (בין היתר, “עיתון הבית” שלהם דה-פקטו הוא הארץ, שהוא בעל אג’נדה קפיטליסטית מובהקת), ולא מאד כלום בעצם. הח”כים של חד”ש הם פרלמנטרים מצויינים, וזו הסיבה מספר אחת להצביע בשבילם. גוש חוסם ממילא לא יהיה, ואם אתם צריכים מפלגה באופוזיציה שתעבוד בשבילכם, הבחירה הברורה היא חד”ש. מה שיפה בחד”ש זה שכל עוד הם מקבלים פחות מ-30 מנדטים, אז הם לא יצליחו להנהיג זכות-שיבה מלאה או כל שטות (לדעתי) אחרת. כל מה שהם יעשו זה יעבדו בשבילכם בכנסת בחקיקה סביבתית, חברתית, ומשיכה שמאלה (עד כמה שמפלגת אופוזיציה יכולה) בנושאים מדיניים. רווח נקי. גם אני לא רוצה שלחד”ש יהיו 30 מנדטים. אבל עד עשרה, הם דיל מעולה. הם באמת עובדים עבורכם. (וראו את דף ההישגים של דב חנין, שמדבר בזכות עצמו).

2. אימרו לכל מי שאתם מכירים ש”הירוקים” היא מפלגה של ירוקים מזוייפים. אם מפלגה קוראת לעצמה הירוקים זה לא אומר שהם ירוקים. אני חשבתי שזה common knowledge אבל שוב ושוב אני מוצא אנשים שאשכרה חושבים שהירוקים הם ירוקים, ו(חלילה וחס) חושבים על להצביע להם. השמרו לנפשותיכם. זו מפלגה מזוייפת. לקריאה נוספת: אצל לרמן; באתר המצויין הזה (הוא נראה בוטה. הוא לא. אלה העובדות); ובכתבה הזאת והזאת. אפשר למצוא בעוד הרבה מקומות. זה לא שאני מנסה להיות דמגוגי ולעשות להם רצח אופי. הם באמת באמת מזוייפים. מפתיע אבל נכון.

ציטוט:

שמע, מדובר בקבוצה של אופורטוניסטים שלא באמת קשורים לנושא הירוק, אלא מנצלים אותו לצורכיהם כבר כמה שנים. הנושא הירוק לא באמת מעניין אותם, אבל הם מאוד-מאוד רוצים להיות חברי כנסת. חשוב להדגיש שמבחינתנו אין כאן מאבק בין גוונים שונים של ירוק. ברגע שאנשים כאלה מייצגים את הנושא הירוק, הם פוגעים בעשייה של המון אנשים טובים שנלחמים למען הסביבה כבר שנים, ולמעשה מסיגים את הנושא הירוק כמה שנים אחורה. יש פה הטעיה של הציבור שלא מבין מה קורה.

יש סקרים שאומרים שמפלגת “הירוקים” הולכים לעבור את אחוז החסימה. אלה 63,000 אנשים (=אחוז החסימה בכנסת שעברה) עם כוונות טובות שהולכים או לזרוק את הקול שלהם לפח (אם היא לא עוברת את אחוז החסימה) או להכניס שני אנשים לא-ירוקים לכנסת, שיסיגו את המאבק לאחור כי הם יהיו הפה של המאמץ הירוק. המחשבה על ויסנר בכנסת מחרידה אותי. אתם ודאי מכירים אחד מה-63,000 האלה (אפילו אם אתם לא יודעים את זה. תתפלאו). תעברו אחד אחד ותגידו להם שהם הם התכוונו להצביע עבור הירוקים, שיצביעו עבור תי”מ במקום. תעשו מצווה, בחייאת.

משוחררים. :)